|
משפט ועסקים יג 11 (2010) 
לחופש האקדמי פנים רבות. מאמר זה עוסק בהיבט אחד של החופש האקדמי והוא החופש האישי של איש האקדמיה. במאמר אעמוד על הבעיה במדינת ישראל מאחר שהמעמד הנורמטיבי של חופש זה אינו ברור, אעמוד על ההצדקות העיקריות לחופש זה, וכן על היקף תחולתו ומגבלותיו בנושאים מרכזיים העולים על סדר היום הציבורי בישראל.
הטעמים לחופש ביטוי אקדמי : בחברה אזרחית הקיימת במדינה דמוקרטית, יש צורך בקיום גרעיני דעת-קהל עצמאית מהמערכת הפוליטית והציבורית. תפקיד האקדמיה הוא גם לערער על מוסכמות, להעלות רעיונות חדשניים וחריגים ולא להיות בהכרח חלק מהקונסנזוס הלאומי. האקדמיה צריכה להיות מוכנה גם לאתגר קונפורמיזם כללי. תפקיד זה חיוני במיוחד במדינות השרויות במצב מלחמה, טרור או מתח לאומי – בשל הפגיעה האפשרית בחירויות יסוד אגב ההתמודדות עם הסכנות והאתגרים הללו – ואין כמו האקדמיה, עם אי-התלות האישית של חברי הסגל שלה, כשירה לתפקיד זה.
אין לנו הגדרה ממצה של החופש האקדמי בפסיקה, כל שכן אין גדרים התוחמים את היקפו של חופש הביטוי האקדמי.
הבסיס לחופש הביטוי האקדמי הוא מיגוון הדעות, דהינו לאפשר גם דעות חריגות. נשאלת השאלה האם אין כלל זה חל גם על קונפורמיזם אקדמי, לרבות קונפורמיזם המאמץ דעה חריגה בציבור? האם אין כאן מקרה שהוא בבחינת "קל וחומר" – אם הגנת החופש האקדמי פרושה גם על דעה שרוב הציבור מתנגד לה, האם אין הגיונה חל גם על הצגת דעה שרוב הציבור תומך בה? שאלה זו בולטת בהיעדרה מהדיון הציבורי והאקדמי בישראל, למרות שקיימות טענות בדבר העדר מיגוון כזה בחוגים אקדמיים שונים. לדעת כותב המאמר, המסד המרכזי שלחופש הביטוי האקדמי הוא עקרון 'מגוון הדעות'.
החובה לקיים דיון אקדמי : הדיון האקדמי מחייב, לפי החלטות בתי-משפט בארצות הברית ובגרמניה דיון בעובדות, בתיאוריות או בנורמות החלות על עובדות אלה ובהסקת מסקנות לגביהן.
היחס בין אמת לאי-אמת : יש להבחין בין הבעת דעה שהיא תמיד נופלת במסגרתו של חופש הביטוי האקדמי לבין קביעה לגבי עובדות – בבחינת "היה או לא היה" יש בעיה כיצד מבחינים בין השניים. הפתרון הנכון במקרים אלה הוא חיבורו של קוד אתי פנימי שיאפשר לקהילה האקדמית לתבוע תיקון הממצא העובדתי השגוי, או לפחות, להצביע על כך שהממצא שנוי במחלוקת.
החופש האקדמי בכנסים בנושאים פוליטיים : בשל מעמדה המיוחד של האוניברסיטה בחוק והמעמד החצי-מונופוליסטי שלה היא חייבת לדאוג לכך שכנסים בעניינים פוליטיים וחברתיים שנויים במחלוקת לא יבטאו עמדה פוליטית וחברתית אחת, אלא ישקפו לפחות חלק ממיגוון הדעות הקיימות בנושאים הנדונים.
השמעת דעות פוליטיות במהלך הרצאות : כאן, בניגוד לדברים שאומר המרצה "בחוץ", ניתן לדבר על "קהל שבוי": הפשרה הראויה במקרה זה היא אחת משתיים: או שהאוניברסיטה תיתן פטור לסטודנט הטוען שמרצה מסוים פוגע בחופש המצפון שלו, או שאיש הסגל לא יהיה מנוע מלהביע עמדתו האישית, אך יוסיף כי זו עמדה אישית וכי יש גם עמדות אחרות המבטאות את ערכי היסוד של ישראל. מרצה חייב להתנהג בצורה נאותה, לכבד את שומעיו ולהתנהג כיאה למעמדו וסמכותו. בריונות, הפחדה, שימוש בשפה מרושעת הפוגעת בנורמות הבסיסיות של התרבותיות, ושימוש לא נאות בזמן של הכיתה אינם יכולים להתקבל במוסד חינוכי ואינם חלק מהחופש האקדמי.
קריאה לסרבנות: שתי שאלות עולות לדיון: האחת שאלת החוקיות והשניה שאלת המרות. לשאלת החוקיות: שירות בצה"ל וכלל הפעולות הנלוות – שירות בשטחים, פינוי ישובים או כל פעולה אחרת ובלבד שאינה פעולה בלתי-חוקית בעליל – מתחייב על-פי החוק הישראלי. אכן, ניתן לראות בקריאה לסרבנות לשירות בצה"ל, הדחה לפעילות בלתי-חוקית ובמסגרת האיזון החוקתי יש לקחת בחשבון את טיב הקריאה ואת חומרת המעשה שאותו היא מעודדת. באשר לשאלת המרות: קריאה בעלמא, המבטאת דעה פוליטית קיצונית וחריגה היא מוגנת, מאחר והיא מבטאת דעה יוצאת דופן שאין למנוע את השמעתה בשיח הציבורי. לעומת זאת, אם הקריאה מופנית באופן אישי לסטודנטים על-ידי המרצה, הרב או המורה שלהם, ניתן יהיה לטעון כי אין כאן הבעה של דעה חריגה גרידא אלא שימוש לרעה בסמכות שמקנה המוסד למרצה, לרב או למורה.
איומים של חברי סגל על חבריהם : התבטאויות פוגעניות בסגל האקדמי, העלבת עמיתים ופגיעה ביושרם מהווה לדידי הפרה של החובה האקדמית. פנייה של מרצה לתורמים מחו"ל של האוניברסיטה כדי שיפסיקו את התרומות אינה נופלת בתוך חירותו של העובד.
ביקורת ובקרה על סילבוסים : הסילבוסים – לפחות בלימודי חובה – צריכים לשקף את הסטנדרטים האקדמיים ואת "מיגוון הדעות האקדמי" – לפחות בזרמיו העיקריים – כדי שבאמת יתקיים דיון אקדמי פורה הבוחן ומעמת בין הגישות השונות. כך ינתנו לתלמידים הכלים לחשיבה ביקורתית, לחשיבה יוצרת, ולניתוח מעמיק. גוף אקדמי בתוך האוניברסיטה רשאי, על-פי עקרונות מקובלים, לפקח על התוכן האקדמי – להבדיל מתוכנו הפוליטי-ערכי – של הקורס והסילבוס שלו, במיוחד כאשר מדובר בקורס חדש. חשוב מאוד לדון בטקסטים ביקורתיים, אך לצידם יש להניח טקסטים מקובלים או להתייחס לגישות המבקרות את אותם המבקרים כאשר זה נדרש לפי אמות המידה האקדמיות. ניתן ללמד נושא מנקודת מבט מסויימת אך דבר זה צריך להעשות באופן סביר וראוי כך שאין מתעלמים מגישה מסויימת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המקצועיות האקדמית.
אין זה רצוי כלל ועיקר שגוף פרלמנטארי-פוליטי ידון בקורסים ובסילבוסים הנלמדים באוניברסיטאות. זהו תקדים לא בריא לחופש האקדמי. אך התשובה הנכונה להתערבות זו היא להנהיג בישראל בקרה על ידי עמיתים אקדמאים בדומה לנוהג האמריקני.
אוניברסיטאות ייעודיות: חופש הביטוי האקדמי יכול להיות מוגבל הגבלה נוספת – בשל אופייה הפרטיקולארי של האוניברסיטה. אולם, מדובר רק בביטוי המתנגש ישירות עם מטרות האוניברסיטה, "האני מאמין" שלה, ולא כל ביטוי.
לדעת המחבר, אוניברסיטה הקרוייה על שם דוד בן-גוריון היא בהכרח בעלת אוריינטציה ציונית, ושנית, אין לראות בייעוד ציוני בישראל ייעוד ספציפי או פרטיקולארי אלא ביטוי לאומי כללי.
נושאים שאינם חלק מהחופש האקדמי:
קריאה להחרמת ישראל או להחרמת האקדמיה הישראלית פסולה משום שהיא חותרת תחת החופש האקדמי עצמו. באין אקדמיה – בשל החרם המוצע – אין גם חופש אקדמי. מקריאה להחרמת ישראל והאקדמיה שלה נודף ריח של נסיון לכפות דעות ולמנוע ניהולו של פולמוס ער בעל דעות מגוונות. אכן, יש משמעות לאופי המחאה, לבמה עליה וממנה נעשית הקריאה, ולסוג הקהל שאליו מופנית הקריאה.
אנטישמיות : יש סיבות טובות לצמצם מאוד את החופש האקדמי בכל מה שיש בו קורטוב של אנטישמיות וזאת בשל העובדה המיוחדת במינה שההסתה האנטישמית הולידה רצח מיליוני יהודים. במדינה יהודית, תהיה הגדרתה אשר תהיה, אין להגן על התבטאות נגד היהודים באשר הם יהודים. התבטאות כזו פוגעת ב"אני מאמין" של המדינה שבמסגרתה – ולרוב גם במימונה – פועלת האקדמיה. הגדרת האנטישמיות כפי שאומצה על ידי הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (FRA) כוללת גם את שלילתה של ישראל כמדינת העם היהודי. גם מחלקת המדינה האמריקנית נזקקה להגדרה זו בדו"ח משנת 2008.
חובות איש האקדמיה: הזכות לחופש ביטוי של איש האקדמיה כרוכה גם בחובה שלא לפגוע באותה אקדמיה עצמה.
הפתרון: אימוץ קוד אתי במוסדות להשכלה הגבוהה . על-מנת לשמור על האוטונומיה המוענקת לכל מוסד, הפעלת הקוד צריכה להעשות במוסדות הפנימיים של האוניברסיטה, ויש ליתן רשות ערעור גם לגוף אקדמי דוגמת המל"ג. גוף שיוכל לפסול את ההחלטה ולהחזירה לועדה הפנימית של האוניברסיטה כדי שתיתן פתרון אחר. יש לשער שהיווצרותו של קוד כזה תקטין גם את הצורך להיזקק לערכאות – תוצאה חיובית למעמד ההשכלה הגבוהה.
לסיכום , החופש האקדמי מבטא את מעמדה המיוחד של האקדמיה ושל אנשי האקדמיה ואת תרומתם לקיום מיגוון של דעות – לרבות דעות חריגות ומתסיסות – בחברה הדמוקרטית-הליברלית. אך גם חופש זה, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו נטול מגבלות.
- המאמר המלא מופיע באתר תחת הקטגוריה 'מאמרים בכתבי עת וספרים בשפה העברית' - לקישור ישיר: |
