מעריב, 9 נובמבר, 2007

הנתונים עליהם דיווח ראש אכ"א השבוע קשים ביותר: 27.7 אחוז מהגברים היהודים לא שירתו בצה"ל ב-2007 - לעומת 11.2 אחוז בשנת 1991. זוהי עלייה מדהימה שלמעשה היתה צפוייה שכן רק עיוור לא ראה מראש את השילוב העצום שבין גידול מתמיד באוכלוסיה החרדית לבין הפטור הסיטוני - שניתן לבניה עקב "תורתם-אמונתם". כמעט כמחצית הפטורים משרות הם חרדים. השאר נופלים לקטגוריה של בעיות רפואיות, שהות בחוץ לארץ ורישום פלילי. במקרים אלה אסור לדבר על משתמטים שכן הצבא הוא זה שהחליט שלא לגייסם. ואכן, יש מקום להתרעם על הקלות שבה משחררים בנים ובנות הטוענים לפטור - לרבות זמרות המתחזות לדתיות ולמחרת היום מצטלמות עם חוטיני, בנות הנישאות באורח פיקטיבי ובנים הטוענים שאינם יכולים לעמוד בנטל הנפשי של שירות צבאי אך מופיעים ערב-ערב במופעי בידור ותיאטרון. הסיסמא לגבי מתחזים אלה חייבת להיות פשוטה - מה שאתה יודע לעשות בחיים האזרחיים אתה יכול לעשות גם בצה"ל. אין להשלים עם התופעה של משוחררי צה"ל ההופכים להיות חביבי הקהל - ויש להלין על כך רק נגד אלה המשחררים אותם ללא שום צידוק ענייני. 

הנתונים הרבה יותר קשים אם מביאים בחשבון את הפטור למעשה שניתן לערבים ואת העובדה שחלק לא קטן מהמתגייסים משוחרר מהצבא במהלך השירות. למעשה אנו מתקרבים למצב בו רק מיעוט מאזרחי ישראל ישלים שירותו בצה"ל ומצב זה ישפיע על מוראל החיילים בשירות חובה ומילואים.

מה עושים עם בניהם של שתי הקהילות הגדולות המשוחררות דה פקטו מחובת גיוס - החרדים והערבים? עניין השירות של הערבים מעורר שורה של בעיות קשות - פוליטיות, מצפוניות ובטחוניות - המונעות הטלת חובת שירות כללית. אין גם אפשרות לגייס בכוח הזרוע רבבות חרדים שיתנגדו בלהט לכפייה כזו וגם אם יגוייסו, לא ימלאו תפקידם ויהפכו את שגרת הצבא לבלתי אפשרית. הפתרון של שירות לאומי כפוי יש בו כל החסרונות של הטלת שירות צבאי - התנגדות כללית - ואין בו שום יתרון של שוויון בנטל.

מה נותר? נותר העניין הכספי וזה חייב להתבטא בפיצוי כספי שיעמוד ביחס ישיר לאורך השירות. הצעתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשלם שכר מינימום למשרתים בצה"ל היא הראויה ביותר. זו אמנם הצעה יקרה מבחינה תקציבית אך אפשר לכסותה, בחלקה, מצמצום התמיכה בלא-משרתים. כך, למשל, מי שלא שירת בצה"ל תוגבל זכאותו לדמי אבטלה בתקופת אי-השירות ואין סיבה לתמוך תמיכה כה נדיבה בתלמידי ישיבות שאומנותם היא אי-שירות בצבא המגן על כולנו. 

בעניין זה נתגלו קשיים משפטיים: איך ניתן להעניק טובות הנאה שונות לחיילים ולחיילים משוחררים כשהצבא לא מגייס במודע את הצעירים הערבים? האם אין מצב זה - כגון מתן עדיפות במגורים באוניברסיטאות - פוגע בעקרון השוויון המוגן על-ידי חוק יסוד כבוד האדם? התשובה לקושי חוקתי זה היא כפולה: ראשית, פיצוי על תקופת השירות עצמה כמו באמצעות שכר מינימום, אינו פוגע בעקרון השוויון שכן ההיפך הוא הנכון: הפיצוי נועד לצמצם את אי השוויון שבין משרתים ללא-משרתים.

שנית, יש לאפשר לערבים הרוצים בכך, לשרת בהתנדבות בצה"ל. נכון, הרוב הגדול לא ירצה בכך וגם יחשוש מתגובת הסביבה, אך אין לי ספק שיימצאו כאלה שירצו להתגייס.  ניתן להציע להם שירות ביחידות לא-לוחמות, אך העיקר הוא שייפתחו שערי הצבא לאלה שירצו בכך. כבר היום יש מספר קטן של חיילים ערבים - מוסלמים ונוצרים - ומספר גדול של חיילים מוסלמים-בדואים בצה"ל. אך אלה באים כתוצאה מפעילות הסברתית בכפרים מסויימים ואינם משקפים את המספרים שעשויים לבוא בעקבות פתיחת שערים ופעולות מתאימות - כגון הנהגת שירותי דת לא-יהודים וביטול טקסים שבהם חיילים לא-יהודים מתקשים להשתתף.

פתיחה כזו של שערי הצבא תועלתה כפולה: היא תמחיש לציבור היהודי שהדיבורים המתלהמים של המנהיגים וחברי הכנסת הערביים אינם נחלתו של כל הציבור הערבי בישראל, ותקטין את אי השוויון בין יהודים לערבים. וייתכן גם ששירות משותף כזה יגביר את ההבנה ואת הרצון לדו-קיום גם אצל החיילים הערבים, גם אצל היהודים. אני מאמין שפיצוי כספי כזה עשוי בסופו-של-דבר לעודד גם מיעוט בקרב הציבור החרדי להתגייס לצבא.

בדרך זו אפשר יהיה לעצור את המגמה המסוכנת שבה הופך צבא העם להיות צבא מיעוט העם.