סרטון וידאו ששלח לי מכר אנגלי, ובו נראית התפרצות אנטי־ישראלית ואנטישמית באוניברסיטה אירית בגאלוויי, אחת מאותן ידיעות שהפכו לאחרונה לחלק מהשיגרה, גרם לי להיזכר בביקור רשמי שערכתי לפני כמה שנים במדינת קראלה שבהודו. בראיון טלוויזיוני שאל אותי המראיין הצעיר: "למה הישראלים אוהבים את ארצנו?" כשעניתי לו: "אני חושב שמפני שמעולם לא היתה אצלכם אנטישמיות", היתה תגובתו, "אנטישמיות? מה זאת אנטישמיות?" הייתי כל כך נרגש למשמע שאלה זו, עד שחיבקתי את המראיין ואמרתי לו: "בגלל השאלה שלך אנו אוהבים אתכם".

כשחזרתי לבירה ניו דלהי, חשבתי לעצמי, איזה מראיין במדינה נוצרית או מוסלמית היה שואל אותי שאלה כזו? גם הצעיר שבמראיינים היה יודע שהאנטישמיות חיה באירופה; שהיא בועטת בכל הערכים הליברליים שעליהם היה אמור לקום העולם שלאחר מלחמת העולם והשואה.

נחזור לסרטון שמכרי שלח לי: האיש, אלן ג'ונסון, הוא עורך ביטאון אנגלי פרו־ישראלי, שמבטא השקפה ציונית שפויה, שאינה מתעלמת מביקורת על היבטים שונים במדיניותה של ישראל. ב־5 במארס הוא ניסה להסביר את השקפת עולמו לסטודנטים באוניברסיטה הלאומית של אירלנד בגאלוויי. 

רק פתח את הפה, וחבורת סטודנטים החלה לצעוק ולקלל, דפקה על השולחנות וקראה לו קריאות גנאי. ההתנפלות הזאת היתה חלק מהפעולה הבינלאומית של ה־BDS - ארגון החרם נגד ישראל - שפעיליו, גם היהודים וגם הישראלים, מפעילים אלימות כלפי כל הופעה של ישראלים.  

במאמר שפירסם ג'ונסון ב"טיימס אוף ישראל" הוא מסביר מדוע אירוע זה לא היה אנטי־ישראלי, אלא חלק מגל אנטישמי העובר על הקמפוסים בבריטניה, באירלנד ובאירופה כולה. ואכן, מי שצופה בסרטון מבין מייד שאין כאן עניין בהפגנה פוליטית, אלא בגילוי של שנאה - השנאה הוותיקה ביותר בעולם, השנאה שהביאה בסופו של דבר לרצח ציביליזציה שלמה באירופה של מלחמת העולם השנייה. עצם העובדה שישראל מתוארת כשד, ולא כמדינה שחטאה; השוואת הפלשתינים לקורבנות הנאצים; ההתעלמות המוחלטת של אנשי ה־BDS ממה שקורה בסוריה, במצרים, בתימן, בוונצואלה ובחצי האי קרים - מעידה שמדובר בתופעה לא רציונלית, כמו ההסתה האנטישמית שהחלה משגשגת בסוף המאה ה־19, ושהיה לה רק נושא אחד: היהודים השטניים.