הארץ, 07/11/2000

מי שיסקור בעתיד את תולדות החינוך בישראל יראה בשנת הלימודים הנוכחית נקודת תפנית. בפעם הראשונה לומדים יותר סטודנטים לתואר ראשון במכללות (לרבות המכללות האזוריות שהן שלוחות של אוניברסיטאות) מאשר באוניברסיטאות. 210 אלף סטודנטים - מספר שיא - לומדים השנה במוסדות להשכלה גבוהה, כולל 35 אלף סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. 135 אלף - לא כולל תלמידי האוניברסיטה הפתוחה - לומדים לתואר ראשון, והם נחלקים בין האוניברסיטאות עצמן (49%) ובין כלל המכללות (51%). אם מוסיפים למניין את תלמידי האוניברסיטה הפתוחה, מגיעים למסקנה שרק כשליש מתלמידי התואר הראשון לומדים באוניברסיטאות המחקריות.

מספרים אלה הם ביטוי למגמה שתלך ותתרחב: רוב תלמידי התואר הראשון לא ילמדו באוניברסיטאות, ורבים מהם ילמדו במוסד הקרוב למקום מגוריהם. לא ירחק היום שבו נראה תהליך נוסף: סטודנטים ממרכז הארץ יעברו לגור וללמוד בשדרות - לצורך לימודים במכללת ספיר - שער הנגב; בקרית שמונה - לצורך לימודים במכללת תל-חי, וכו'. כך ראוי היה מלכתחילה. ההשכלה הגבוהה צריכה לשמש מכשיר לחיזוק הפריפריה. בישראל היה המצב הפוך: מהפריפריה באו ללמוד במרכז. התפתחות זו של המכללות מעוררת כמה שאלות חשובות שעל המועצה להשכלה גבוהה ועל הכנסת לתת להן תשובה:  

האם המכללות ימשיכו לעסוק רק בהוראה, או יוכרו גם הוצאות לצורכי מחקר של סגל ההוראה שלהן? היום המכללות מקבלות תקציב מזערי לצורכי מחקר בהשוואה לסגל המקביל באוניברסיטאות. נראה שהפתרון הראוי הוא זה: בכל הנוגע למחקר במדעי הטבע וברפואה, הדורש משאבים גדולים, יש להשאיר את המונופול בידי האוניברסיטאות ומכון ויצמן. הוא הדין בכל הנוגע לדוקטורנטים בכל התחומים והמקצועות: גם כאן יתרונה של האוניברסיטה הוא ברור ומוחלט ויש להשאירו. אך בכל הנוגע למחקר שאינו כרוך בשימוש במעבדות, או להוראה לצורך כתיבת דוקטורט, אין שום יתרון לסגל האוניברסיטה, ויש להנהיג אמות מידה שוות לחוקרים במכללות ובאוניברסיטאות. אם לא יוכר הצורך במחקר גם במכללות, אם לא יתאפשר לסגל ההוראה להתקדם בתחומי התמחותו, יפגע הדבר ביכולתן של המכללות לגייס מרצים ראויים בשיעורים שיענו על הביקוש הגואה ללימודים במכללות.

רוב המכללות מתוקצבות על ידי המדינה - באמצעות הוועדה לתכנון ולתקצוב - אך יש שלוש מכללות חוץ-תקציביות (מכללת נתניה, המכללה למינהל והמרכז הבין-תחומי), שבהן הסטודנטים משלמים שכר לימוד גבוה, המממן את קיום המכללה ובא במקום סבסוד ממשלתי. האם יש צידוק לכך? התשובה היא חד משמעית שלילית. הסטודנטים בשלושת המוסדות זכאים גם הם לתמיכה, לא על ידי סבסוד המוסד שבו הם לומדים, אלא על ידי סיוע אישי. אין שום צידוק כלכלי או חברתי לאפלייתם.

המכללות סובלות מתת-ייצוג במועצה להשכלה גבוהה ומחוסר ייצוג בוועדה לתכנון ולתקצוב. הגיע הזמן לתקן פגם זה. במקום שבו נופלות ההחלטות האקדמיות והתקציביות, שם צריך להישמע קולן של המכללות, הנהפכות לגורם דומיננטי בהשכלה הגבוהה.