הארץ, 24/05/2000 (ביקורת ספרים)

הרצחת וגם ירשת משפט מוסר וחברה בסיפורי המקרא דניאל פרידמן. הוצאת דביר, 414 עמ', 92 שקלים פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, חבר האקדמיה הישראלית למדעים, דיקאן לשעבר של בתי הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ושל המכללה למינהל, כתב ספר יוצא דופן: הוא מביא את כלי הניתוח המשפטיים ואיזמל ההיגיון לתנ"ך, ומפעילם בשום שכל ומתוך רגישות רבה.

הפרשיות המשפטיות המופיעות בספר הספרים אינן משפט רגיל - וזאת משתי בחינות: ראשית, מדובר במשפט עתיק, שבו כללי האחריות הפלילית היו נוקשים ביותר; שנית, מדובר במשפט אלוהי, שבו האלוהים הוא המצווה, ולעתים קרובות גם המאשים והשופט והמוציא לפועל, ושבו איסורים פולחניים הם רבי עוצמה וגוררים עונשים אכזריים על הפרתם.

פרידמן אינו רואה את התנ"ך רק דרך משקפיים עכשוויים; הוא משווה את הדין המקראי לדינים אחרים מהמשפט העתיק - וההשוואות למיתולוגיה היוונית, לסאגות הצפוניות, למשפט הרומי ולקודקס חמורבי הן רבות ומהנות ביותר. פרידמן מפגין ידע רב לא רק בתחום המשפטי ובמיתולוגיות העתיקות אלא גם מזכיר בהקשרים שונים את ההתגלמויות של הסיפורים העתיקים האלה בספרות ובאופרות של ימינו. רוב פרקי הספר הם אכן השוואתיים - וההשוואה היא גם למשפט בן ימינו וגם לשיטות משפטיות קדמוניות. ההשוואות האלה יעניינו לא רק מומחים לדבר אלא גם כל קורא אינטליגנטי.

התנ"ך יכול להיות ספר אכזר מאוד. חטאו הגדול של שאול המלך הוא שחס על חייו של אגג, מלך העמלקים, חטא שכופר על ידי שמואל הנביא, שהמיתו במקום. על פי התנ"ך שילם שאול על חטאו זה בכך שאיבד את חייו ואת שושלתו. פרידמן אינו מתעלם מאכזריות זו, ומהעובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם בלא שיהיה בהם אשם כלשהו, במובן המודרני של המלה: אך הוא מסביר את מונחי האחריות המוחלטת של המשפט העתיק, שבו די במעשה כשלעצמו, גם כאשר אין בצדו כוונה פלילית.

פרידמן מלווה את הסברו זה בדוגמאות מעמים אחרים - ובראש ובראשונה בדוגמה הקלאסית של אדיפוס, הנענש על לא עוול בכפו. בעיני היוונים המעשה הוא הקובע: אדיפוס רצח את אביו בלי שידע שזה הוא. אף על פי כן, סופו רע ומר. יונתן, בנו של שאול, צפוי לעונש מוות משום שהפר בלא יודעין את צו האי-אכילה. איש האלוהים, המנבא לירבעם שיאשיהו ינתץ את המזבח הטמא בבית-אל, משלם בחייו אף על פי שלא יכול היה כלל לדעת שהוא מפר את צו ה'.

ובכל זאת, קיים הבדל בין היהדות לשיטות המשפט העתיקות האחרות, שלא היה להן המשך. פרידמן מציין את הפרשנויות המאוחרות יותר לתנ"ך, ובעיקר את פירושיהם האנושיים כל כך של רש"י וכן של רד"ק, המנסים לתרץ את השרירותיות של חלק מפרשיות התנ"ך וליצוק בהן תוכן מוסרי. אכן, גישתו של פרידמן לתנ"ך היא דו-ערכית: הוא חושף את האי צדק שבו, אך גם מוצא הקשר היסטורי המסבירו.

בשני פרקים מקסימים מוכיח פרידמן, כי בתנ"ך התרמית כמעט תמיד משתלמת: החל בקבלת ברכתו של יצחק, שיעקב משיג במרמה, ועד למרמתה של דלילה, שאין זכר להענשתה ביד השם. פרידמן מסביר זאת בגישה הקדמונית שעל פיה רמייה והטעיה אינן בגדר עבירה - אלא אם כן הן מכוונות כלפי שמים - ויש בהן אפילו כדי להעיד על חוכמתו של המרמה.

קטעים רבים מהספר מוקדשים לצד האפל באישיותו של דוד המלך, ולדרך שבה סילק את שאול ושם קץ לשושלתו. פרידמן אינו אוהב את הדמות התנ"כית הזאת, וסיפור אוריה החתי הוא רק דוגמה אחת לתכונותיה השליליות. אך פרידמן מסנגר על התנ"ך ומשפטו אפילו בפרשה מחרידה זו, בהסבירו - ובצדק - כי אוגוסטוס, קיסר רומא, כאשר חפץ בליוויה, "היה זה מובן מאליו שיש בידו לדרוש מן הבעל שיגרש את אשתו, כדי שהוא, אוגוסטוס, יוכל לקחתה. אולם בישראל, בימיו של דוד, כלל לא עלתה אפשרות זו על הדעת: כך יוצא שפשעו של דוד בולט על רקע משטר של צדק יחסי, בעולם שבו הוא חי".

אחד הפרקים היפים ביותר הוא זה שבו מסביר פרידמן את עלייתם של הנביאים האחרונים, נביאי המופת והתוכחה החברתית והאנושית. פרידמן מסביר כי כשם שבתנ"ך אין הרמייה נענשת, כך אין שכר ועונש למלכים השולטים ביהודה ובישראל מבחינת שמירת מצוות ה'. ניתוק זה שבין שכר לעונש אלוהיים הוא שחייב למצוא הסבר אחר למצוקות ולצרות שנפלו על עם ישראל.

הספר קל לקריאה ומרתק. פרופ' פרידמן מוכיח פעם נוספת, בהבדל מרבים מעמיתיו, כי אפשר להיות מלומד ולכתוב בשפה פשוטה ומובנת לכל. על כך ועל הדברים הנכתבים בשפה זו - אנו חייבים לו תודה.