ישראל היום, 4.4.2010

נולדתי אשכנזי. ולא סתם אשכנזי אלא אשכנזי מבית בורגני פולני (אם כי איני מזהה את הבדיחות על הפולנים עם הווי משפחתי).

 נולדתי עיוור צבעים לגבי בני אדם. צבע עורם ומוצאם מעולם לא עניין אותי. עניין אותי רק דבר אחד: מה קורה בליבם ובמוחם. ייתכן ונולדתי עיוור צבעים בשל ילדותי בבית רוויזיוניסטי. המאבק הלאומי בבריטים למען הקמת המדינה מחק כל הבדל עדתי. נערותי עמדה בסימן מעשה הגבורה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני - שני לוחמי אצ"ל ולח"י - שהצמידו רימון לחזם, התחבקו ופוצצו עצמם כדי שהבריטים לא יבצעו את זממם ולא יצליחו לתלות אותם. מעשה גבורתם וזכרם ליווה אותי שנים רבות.

במשך השנים למדתי לסלוד מהשימוש בנושא העדתי בהקשר פוליטי והתרעמתי  על השימוש שעשה  הימין בנושא זה בהסתה נגד "הקיבוצים העשירים". אך מדי פעם בפעם חזרתי לסורי הרוויזיוניסטי. כמו למשל ב-28 ליוני 1981, כאשר  העלה מנחם בגין את זכרם של השניים באסיפת בחירות בכיכר מלכי ישראל. היה זה למחרת הערב בו נשא דודו טופז את נאום הצ'חצ'חים הידוע לשמצה שחיסל את סיכוייה של 'העבודה' להביס את 'הליכוד'.

באותן שנים הייתי פעיל ב'מרצ', אך נאום בגין וזכרם של שני הגיבורים,  האשכנזי והעירקי,הריץ בעורקי את הדם הרוויזיוניסטי של ילדותי . מכיוון שלא נולדתי עיוור, ראיתי מה מתרחש בחברה הישראלית: ראיתי את ההישגים לצד הכישלונות ותמיד עמדה נגד עיני מטרה עילאית: לצמצם את הפערים בין מרכיביה של החברה הישראלית ולהגיע ליעד הנכסף: עתידו של ילד ישראלי - אשכנזי, מזרחי, ערבי או דרוזי - לא יהיה מותנה במוצא משפחתו או במקום מגוריו.

לא הייתי עיוור להישגים: מעטות החברות שעמדו בפני אתגרים חברתיים כמו ישראל. יתכן והישגה הגדול ביותר הוא שהבדלים מהותיים רבים בתחום חיי המשפחה - מספר הילדים, שעור הנישואין והגירושין - נמחקו, וליהודים אשכנזים ומזרחיים נתונים דומים מאוד. ועוד:  הבדלים אחרים כרוכים לא במוצא עדתי אלא במשתנים אחרים כמו: מגורים במרכז או בפריפריה, שירות או אי שרות בצה"ל וכיו"ב. בעולם העסקים, בצבא בתחומי האמנות  ובפוליטיקה - בכנסת ובממשלה - השתלבות המזרחיים מרשימה ביותר ועומדת בניגוד דרמטי למצב בחברות אירופיות.

אך אדם שאינו עיוור יראה גם את העובדות הלא-נעימות, אלה הנוגעות גם להישגים חינוכיים וגם להתנהגותן של האליטות הישראליות. אני נתקל, למשל, במימצא מדהים: ממחקרו של ישראל בלכמן "על ההרכב האתני של אוניברסיטאות המחקר בישראל" (תיאוריה וביקורת, סתיו 2008) שנכתב לגבי שנת 2005 עולה ש- 90.1%  מאנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות הם יהודים אשכנזים, שעור המזרחיים הוא 8.9% בלבד ושעור הערבים - 1% (בכל הקבוצות, הרוב המכריע הוא גברים). באוניברסיטת תל-אביב שעור המזרחיים נמוך במיוחד: פחות מ-8 אחוז. יש להניח שאחוזים אלה נמוכים עוד יותר לגבי פרופסורים . האם ניתן להסביר  נתונים אלה ברמה האיכותית הנמוכה של המועמדים המזרחיים? אם כך, איך מסבירים את הצלחתם הרבה בתחומים אחרים? לדוגמא, בצמרת האוצר, בשנים האחרונות, גדל מאוד חלקם של הבכירים המזרחיים, אך בחוגים המקבילים - מינהל עסקים וכלכלה - באוניברסיטאות ובמכללות  אין תופעה מקבילה. אקדמאים מזרחיים שלא מצאו מקום באקדמיה הישראלית, מכהנים באוניברסיטאות מכובדות בחו"ל . איני חושב שיש כאן אפליה מטעמי מוצא; הסיבה הינה אחרת: אנשי האקדמיה הישראלית - בעיקר במדעי החברה -  נוטים לשכפל את עצמם ולהעדיף אנשים כמותם, כולל מועמדים הזהים להם מבחינת התנהגות חברתית והעדפות אידיאולוגיות. כל מי שמכיר את האקדמיה יזהה מיד קיומם של "שטנצים" מחלקתיים מסוג זה.

ברור הדבר שבצד תופעה זו של סלקציה לא מאוזנת באוניברסיטאות, יש גם פערים חינוכיים בין העדות. בעבר, קיווינו שבקרב בני הדור השלישי -  אלה שהוריהם נולדו בישראל - יימחקו ההבדלים בין מזרח למערב. עתה באו ינון כהן, יצחק הברפלד וטלי קריסטל ומוכיחים במחקרם כי הפערים בין בני הדור השלישי לא מצטמצמים (המצב מעט יותר טוב לגבי בנות) וכי בני הזוגות הבין-עדתיים, מצויים באמצע - בין האשכנזים למזרחיים. . אך החוקרים מציינים גם פתח תקווה רב משמעותי:

"מכללות פרטיות, ובמיוחד ציבוריות, באזורי פריפריה מאפשרות לשיעור גבוה יותר של ישראלים לקבל השכלה גבוהה. יש הוכחות ששיעור המזרחיים במכללות, אלה שנפתחו לאחרונה, הגם שמעמדם נמוך יותר, גבוה יותר מאשר באוניברסיטאות".

אני מתנגד לקביעה ש"הסטטוס של המכללות נמוך יותר". מימצא זה לא נקבע במחקר כלשהו. הוא הפך להיות מקובל בשל הרכילות המקובלת באליטה הישראלית. כך, למשל, התבטא דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה על הסטודנטים במכללות כעל אספסוף. בקראי זאת נזכרתי בצ'חצ'חים ובדבריו של בגין. אני לא עיוור,  ומשום כך אני גם רואה כיצד האליטות של החברה הישראלית  מוכות סנוורים.