ימים אלה אינם קלים לציוני מהסוג המיושן כמוני, המאמין גם בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, במולדת האחת והיחידה הנושאת בקרבה את סימני עברו, וגם בעקרונות ליברליים אוניברסליים. הצלחת הציונות מדהימה, ולו 

רק היתה באה עשר שנים טרם תש"ח, מיליוני יהודים היו ניצלים.

שום דבר, שום אופנה אקדמית, שום טירוף פרלמנטרי של הרוב בכנסת, לא יזיז אותי מעמדתי זו שבה תקעתי את רגליי. אך בעוד רגליי נטועות בקרקע הציונית, עמדתי זו מותקפת בידי רוחות עזות. 

כמעט אין חולף שבוע שבו אין רוח פרצים המנסה להטות את גופי לכאן ולכאן: שיאה של החקיקה החרד"לית בכנסת הוא חוק ההסדרה (או בשמו הראוי: חוק הגזל) שאפילו פרקליטה המובהק של ישראל בזירה הבינלאומית, עו"ד אלן דרשוביץ, מגנה אותו, ממש כמו ח"כ בני בגין. 

גם חוק חמור זה אינו מקעקע את אמונתי (ואני מאמין כי גם עקב עמדתו האמיצה של היועץ המשפטי לממשלה, הוא ייפסל בבית המשפט העליון), אך עצם קבלתו בקריאה ראשונה מציב בפניי קשיים מצפוניים. לא מדובר רק בחוקים אלא במבול של אמירות נגד הציבור הערבי בישראל ובעצם נגד כל מי שאינו יהודי, ואמירות גסות רוח ושקריות הפונות נגד בית המשפט העליון. 

בכל פעם שאני שומע הצהרות אלה, זע משהו בקרבי: אם זה מה שהצמיחה הציונות בגלגולה הנוכחי, אז מה לי ולה? אם עלי לבחור בין הרבנים האוסרים העסקת ערבים או מגוריהם בקרבנו לבין היהודים האמריקנים הליברלים, אני בוחר באחרונים. 

מי פילל שמההשקפות הליברליות של ראשי הציונות - הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון - יצמחו פרחי הרע האלה? רצונו של הרצל היה שנקים מדינה שלא תעשה לאחרים את מה שעוללו לנו; אך הנה צומחת לה ההשקפה המנוגדת: מה שהיה שנוא עלינו כשהיינו מיעוט, נעשה לאחרים. 

אני שומע, פעם אחר פעם, את דבריהם הלוהטים של אנשי הימין הקיצוני ואיני מוצא איתם מכנה ציוני משותף: אצלם האדמה קדושה ואין להתחשב ביושביה; אצלי, גם האדמה חשובה, אין ספק, אך האדם, היהודי והלא יהודי כאחד, עומד במרכז ההוויה היהודית־ציונית, כפי שגם גורס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

•••

בעוד אני נאבק בקושי ברוח החרד"לית שתקפה את הימין הישראלי, באה רוח פרצים נגדית מהמחנה האנטי־ציוני, שבטעות קרוי שמאל קיצוני. 

מה לא הטיחו האנטי־ציונים נגד הציונות? האופנה האחרונה היא הטענה שההגנה - דהיינו מפא"י - יזמה טיהור אתני נגד הערבים עוד טרם פרוץ האלימות בתש"ח. הטענה היא כי מסמך של ההגנה הביא לטיהור ולגירוש מסיבי של ערבים, לפני שהיתה עילה לכך, שכן המסמך קדם לפלישת מדינות ערב. 

ויש המהדרים: הטיהור האתני של ההגנה - ולא הרצון להשמיד את המדינה שזה עתה קמה - הוא שהביא לפלישת מדינות ערב לישראל, וזאת כנראה על מנת להחזיר את המגורשים לארצם. כך כותב פרופ' בלטמן: "חוקרים רבים סוברים שהמתקפה הערבית הכללית על ישראל החלה דווקא משום שישראל נקטה מדיניות של טיהור אתני" ("טיהור אתני? כן, ב־1948", "הארץ", 29.09.16). 

לפי גירסה זו, צבאות ערב פלשו לישראל בשל פשעי ההגנה ולא בשל הרצון למחוץ את מדינת היהודים. הפלישה לפי גירסה זו לא היתה הפרה גסה של החלטות האו"ם והמשפט הבינלאומי, אלא תגובה לפשעי ההגנה - מין פלישה מוצדקת שכזו. מעניין לציין מה לא כלול במתקפה אקדמית זו: אין בה הצהרות ראשי מדינות ערב והמופתי בדבר חיסול המדינה העתידה להיוולד; לא כלולים בה האיומים (שאכן בוצעו) של שגרירי ערב באו"ם בפוגרומים שייעשו ביהודי ארצותיהם, אם תוקם המדינה; אין הפקעות הרכוש היהודי במדינות ערב; וכמובן אין זכר למלחמה שקדמה לפלישה "המוצדקת". אין שיירת יחיעם. אין הל"ה. אין צבא קאוקג'י המנסה לכבוש את משמר העמק. אין קורבנות יהודים במלחמה האזורית שקדמה לפלישה. 

שנתון "הארץ" לשנת 1948/9 מתאר את מלחמת הערבים ביהודים ואת מצבה הקשה של ירושלים, שבה נשרף המרכז המסחרי והושם מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה. מסכם את המצב אריה גלבלום, כתב "הארץ", בדצמבר 1947: "היהודים איחרו את הרכבת במקצת. הרושם ששאפו לו הערבים כבר נוצר, כלומר שאין להגשים את החלוקה בשלום" (עמ' 114). הוא כותב שבד בבד עם החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 "פרצה המלחמה בא"י". אין שום ראיה לגירסה ההפוכה של "חוקרים רבים". 

ובכלל, למה לחפש טיהור אתני בהגנה? הרי היה טיהור אתני של ממש במדינות ערב שסילקו - בשורה של מעשים ברוטליים מהזן הפשיסטי - את קהילותיהן היהודיות; נכון, ראינו בהם עולים, אך אין בכך משום להלבין את פשעי מדינות ערב. 

כששני עמים יוצאים למלחמה על אותה טריטוריה, מתרחש לא פעם, לאסוננו, טיהור אתני - ראה מזרח פרוסיה, חבל הסודטים, סרביה, ובימינו: קפריסין - וישראל היא אחת הבודדות שנותר בה, לאחר כל המחלוקות והמלחמות המדממות, מיעוט משמעותי של היריב האתני, זאת בניגוד משווע (ובלתי ניתן להפרכה) לעולם הערבי. 

האשם הוא במי שפותח במלחמה תוקפנית שהגירוש האתני הוא אחת מתוצאותיו הקשות. נכון, מדובר במיעוט אנטי־ציוני קטן, שעיקר תרומתו הוא להטות את המצביעים לעבר הימין הקיצוני, ואכן, כשאני קורא ושומע את שקריו, גופי נוטה ימינה יותר ויותר. אם זו האמירה האנטי־ציונית, אז אני אויבה המושבע.