גלובס, 22.6.2009

ישראל אינה זקוקה להכרת הערבים באופיה, גם אם אלף פרופסורים יטענו שלא קיים עם יהודי

מהו שיא החוצפה? הכרזת נשיא מצרים, חוסני מובארק, שמצרים לא תכיר לעולם בישראל כמדינה יהודית. הצהרה שבאה מנשיא מדינה ששמה הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים" ושעל-פי סעיף 2 לחוקתה - "האסלאם הוא דת המדינה" ו"תורת המשפט האסלאמית היא מקור עיקרי לחקיקה".

ומהו עוד שיא החוצפה? התנגדותה של הרשות הפלסטינית לתביעת בנימין נתניהו. פלסטין מוגדרת בחוקתה כ"חלק מהעולם הערבי". האסלאם הוא הדת הרשמית ודין השריעה הוא "מקור עיקרי לחקיקה". להם מותר ולנו אסור? לערבים מותר שיהיו להם מספר מדינות ערביות ומוסלמיות, וליהודים אין זכות למדינה אחת משלהם?

הייתה זו שגיאה לדרוש הכרה כזו מעולם ערבי קיצוני, וישראל אינה זקוקה להכרה ערבית באופייה. שמה, ישראל, מעיד על מהותה וזו תישאר, גם אם אלף פרופסורים אנטי-ציונים יטענו להיפך ויקשקשו שלא קיים עם יהודי. ישראל לא זקוקה לחותמת כשרות מהפלסטינים. די שהיא תסרב לתביעת השיבה של צאצאי הפליטים ולא תתיר הגירת המוני פלסטינים לתוכה, במטרה להפיכת היהודים למיעוט בארצם.

גם כאן מובארק היה קיצוני. לדבריו, אין סיכוי שהיוזמה הערבית-סעודית תכלול ויתור על זכות השיבה, ובכך הפריך את טענות הפרשנים שטענו להיפך. התגובות הפלסטינית והערבית לתביעת נתניהו ממחישות את אי-השלמת העולם הערבי עם קיום ישראל. מבחינה זו הן מחזקות את האגף הפסימי בישראל ואת החשש שהשלום עוד רחוק.

לדעתי, דווקא פסימיזם זה מחייב את ממשלת ישראל למדיניות פשרנית-"יונית", לקבל את תביעת נשיא ארה"ב להקפאת התנחלויות ולקיום התחייבותה לפנות היאחזויות בלתי-חוקיות. גישה ריאליסטית למצבה של ישראל, מחייבת אותה לעשות כל מאמץ לקיים את הברית בינה למעצמת-העל. נתניהו עשה צעד נכבד למען מטרה זו בהכירו, אמנם בשפה רפה, בעיקרון "שתי המדינות", אך הממשל בוושינגטון והאיחוד האירופי לא יסתפקו בהכרה זו ויראו בהקפאת ההתנחלויות מבחן עיקרי לכוונות ישראל.

הממשל בוושינגטון - ודעת הקהל התומכת באובמה - הוא עובדה, ואין בסיס לאמונה בימין כי ניתן לטרפדו בעזרת אופוזיציה בקונגרס. גם לעמדה השלטת בממשלה, המתנגדת להקפאת ההתנחלויות, אין תמיכה רבה בדעת הקהל בישראל. הרוב תומך במה שהימין הקיצוני והחרדי מתנגד לו: הקפאת ההתנחלויות ופירוק היאחזויות בלתי-חוקיות. כך שלא ניתן לצפות שהקונגרס יתמרד נגד נשיא פופולארי בנושא שרוב הישראלים תומכים בו.

אמנם אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של טענות אנשים בימין כי גם הסכמה לתביעות אובמה לא תוליד שלום - בעקבות תגובתם הקיצונית של אבו מאזן ומובארק לנאום נתניהו, התגברות הקיצוניות האסלאמית והאנטישמיות במדינות ערב - אך גם אם הספק גדול, דחיית תביעות הנשיא בעניין ההתנחלויות רעה לישראל.

זאת משתי סיבות: ראשית, היא סותמת את הגולל על הסיכוי הקלוש - המבוסס על שבריר תקווה שהשכל הישר הערבי יגבר על הגזענות, הפנאטיות ויצרי הנקם - להסדר כלשהו עם העולם הערבי בעתיד. שנית, אם נגזר עלינו לחיות כאי בודד בים עוין, הברית עם וושינגטון הופכת לצורך קיומי. לחיות בודדים במזרח-תיכון פנאטי, מצויד בנשק גרעיני, ללא גיבוי של מעצמת-על, משמעותו סיכון קיומי למפעל הציוני, ואסור לתת יד לסיכון זה.

היו קטעים לא-מדויקים בנאום אובמה בקהיר, וטוב עשה נתניהו שהדגיש את צדקתנו. לא השואה מצדיקה את קיום ישראל. היישוב העברי בארץ קדם לשואה, רצח יהודי אירופה פגע בישראל פגיעה אנושה, ואילולא השואה, היה הניצחון במלחמת העצמאות מוחץ שבעתיים, והיום היו מיליונים רבים של יהודים בישראל.

היחס בין ישראל לשואה הפוך מזה שתיאר אובמה: טוב שבתגובת הבית הלבן לנאום נתניהו הודגש שארץ-ישראל היא מולדתם ההיסטורית של שני העמים. בנוסף, הסבל הפלסטיני לא נגרם בשל הסכסוך היהודי-ערבי. הנכבה האמיתית נעוצה בסירוב הפלסטיני-ערבי להכיר בהחלטת האו"ם על חלוקת הארץ, ובפלישת צבאות ערב לארץ-ישראל. טוב שנתניהו הבהיר זאת נוכח גל התעמולה האנטי-ציונית הפושט באקדמיה הישראלית.

מבחנה של הממשלה הוא המעשה, והיא חייבת לקיים את החוק בעניין ההיאחזויות והתנחלויות, ולמצות כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. זו משימה קשה, אך המעשים שיבואו בעקבות נאום ראש הממשלה יקרבו או ירחיקו סיכוי זה.