לא קלה היתה החלטתי ב־1997, בעודי חבר כנסת, לעתור לבג"ץ בעניין אי־גיוס החרדים - שנעשה לא על פי חוק אלא על פי החלטה מינהלית פוליטית של משרד הביטחון.

איני חסיד גדול של עתירות חברי כנסת לגבי עניינים שנויים במחלוקת פוליטית, והייתי מעדיף שהעניין יוכרע בפורום פרלמנטרי, אך בשאלת אי־גיוסם של בני הציבור החרדי היתה הכנסת משותקת; שום דבר לא הוחלט. ההכרעה נפלה בהסכם הקואליציוני, שנחתם ב־1977 בין הליכוד לאגודת ישראל ובו הוסרה המגבלה של מספר מקבלי "דחיית השירות" שהיה מכשיר לפטור משירות צבאי עד אז. באוגוסט 1988 המליצה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון כי יש לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי - גם לגבי החרדים - והמליצה על פטור מלא רק ל־200 חרדים. הכנסת התעלמה מדו"ח זה. שנה לאחר מכן פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור לגבי סדרי "דחיית השירות". ועדת ביקורת המדינה קבעה עקב כך כי "אין הצדקה למצב שבו אלפי אזרחים יקבלו דחייה ממושכת שמשמעותה פטור משירות הביטחון".

הצרה היתה שההסכם הקואליציוני היה בלתי חוקי בעליל משתי בחינות: עניין כזה, כמו פטור סיטונאי לקהילה מסוימת, דורש תיקון חוק ולא הסכם קואליציוני (דבר זה נכון גם לגבי פטור משירות לערבים); ושנית, דחיית השירות היה בה משום שקר גלוי, שכן הכוונה הברורה של הממשלה ושל שר הביטחון היתה לא לדחייה אלא לפטור. צה"ל אינו רכוש פרטי של שר הביטחון, ולכן לא היו רשאים שרי הביטחון של הימין והשמאל כאחד, להטעות את הציבור כולו, ובתוכו גם מי ששירתו שירות ביטחון. איני מכיר פרשה דומה שבה בלוף גדול הפך להיות מדיניות רשמית של כלל ממשלות ישראל מאז מהפך 1977.

 

השיתוק שבו לוקה בית המחוקקים הוא המוליד התערבות משפטית. לבית המשפט אין ברירה אחרת: הוא לא יכול לתת ידו למעשה בלתי חוקי, או שחוקיותו מוטלת בספק, ולתת ביסוס להמשך המצב הבלתי חוקי של מתן תמיכה למשתמטים, ללא אסמכתה בחוק.