הארץ, 29/08/2000

מתי מאבדת חברה את הדבק המלכד אותה? לא כשיש הבדלים בין קבוצות שונות בעלות זהות נפרדת באוכלוסייתה. רוב המדינות המערביות הן פלורליסטיות ומורכבות מקבוצות בעלות זהויות שונות. ישראל תמיד היתה כזאת, אך בשנים הראשונות להקמתה התחבא היבט זה תחת מסך הריכוזיות והניסיון ליצור יהודי חדש, בן דמותו של הצבר המוכר. התודעה של השוני הסירה את המסך הזה בשנים האחרונות. קרה כאן משהו הדומה לתודעה הציבורית המוגברת לאלימות במשפחה: הפשיעה לא קפצה קפיצה דרמטית, אך אנו, בצדק, נעשינו רגישים יותר.

לא הפלורליזם מדאיג אותנו בימים אלה - ימי תליית האשם בנרצחי השואה והאיומים בירידה מאורגנת מהארץ. מדאיג, ובצדק, שכל הקבוצות הישראליות רואות עצמן כמתגוננות מפני האחרות ולכולן תחושות קשות - כולל, באחרונה, לחלק גדול מהיהודים האשכנזים (שהם רוב יחסי באוכלוסייה היהודית בישראל: 1.88 מיליון יהודים שמוצאם מאירופה ואמריקה לעומת 1.56 מיליון שמוצאם מאפריקה ואסיה - מתוך 4.74 מיליון יהודים בישראל) הרואים בחרדה את ההתבטאויות של ראשי ש"ס בנושא השואה.  

כולם מרגישים כמיעוט מקופח: נציגי האוכלוסייה הערבית מתרגמים קיפוח זה לתביעות רדיקליות התומכות בשינוי אופיה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית; ש"ס מאיימת ב"מהפכה הספרדית", והד"ר מיכל אורן, מרצה להיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מאיימת בהקמת מושבה ציונית נאורה מחוץ לישראל. תחושתם של רבים היא, שתעודת הזהות המשותפת הלכה לאיבוד. הרגשה כבדה זו מעיקה על רבים ומאפילה על הישגיה המדהימים של ישראל, שאין להם אח ורע והם זוהרים שבעתיים על רקע נחשלותם ואפסותם של המשטרים הערביים.

אך האמת היא, שהכרת מורכבותה של החברה הישראלית אינה צריכה לייאש, אלא להיפך, לדרבן לפעולה כדי להחזיר לקדמותה את התעודה המשותפת: לא תהיה זו תעודת הזהות הישנה, אלא תעודת בגרות של חברה, שלמרות הרכיבים המנוגדים שבה רוצה להתקיים כישות מדינית אחת. האמת אפילו פשוטה יותר: כל החברות המערביות המודרניות עברו לפנינו את התהליכים שאנו עוברים היום. זה לא כבר יצא לאור הספר "האנגלים" של ג'רמי פקסמן, עיתונאי אנגלי, העוסק בזהות האנגלית. הוא שואל שם שאלות הדומות מאוד לשאלות שנשאלות כאן. היום, כשאין עוד אימפריה, האתוס האנגלי מתגלה כמזויף - בקנטרי גרים בנקאים לונדונים, וסקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד קיבלו עצמאות חלקית. מה נותר מהזהות האנגלית? ומי הוא בכלל אנגלי, כשבאנגליה קבוצות מהגרים כה גדולות ורבות השפעה?

שאלות אלה יכול לשאול היום כל אזרח אירופי. התשובה היא, כי אין זהות אחת: יש זהות דתית, אתנית, אזרחית-לאומית, ויש היום זהות הנובעת משייכות לעולם הדמוקרטי הנאור - העושה חיל בכוחו וברוחו. המסגרת הרחבה יותר דוחה את הפרטיקולרית, הצרה. את המעבר הזה מדת ללאום ולקהילה דמוקרטית רחבה עשו מדינות אירופה בכמה קפיצות דרך מרשימות. חוקות המדינות החדשות במזרח אירופה - שבהן הזהות הלאומית נשמרת וגם זכויות האזרחים - ממחישות את המורכבות של ההוויה החדשה הזאת.

החברה הישראלית טרם עיכלה את המשמעות של המהפכה הציונית: זו שאפה לשבירת המסגרות הישנות, הדתיות והקהילתיות. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון הבהיר הרצל, כי עצם העובדה שבקונגרס יושבים יחד יהודים שמרנים ואורתודוקסים עם יהודים "אולטרא מודרנים" היא הוכחה נוספת לאיחוד הלאומי של היהודים. ואכן, רק במסגרת לאומית יכולים כל אלה לדור יחד, ואילו יהודים וערבים יכולים לחיות בישראל יחד על בסיס של שוויון אזרחי מלא, המדגיש את החוויה הדמוקרטית המשותפת - זו שבגללה אין לערביי ישראל חשק רב להצטרף למדינת פלשתין.

מכאן הצורך הגדול בהשלמת החוקה, שבה ייקבעו גם כללי שייכות - לא רק בגלל העניין המשפטי, דהיינו, הדאגה לזכויות אזרח - אלא בשל העניין החינוכי-האזרחי. למטרה זו יש לקבוע גם זכויות וגם חובות, להכיר בהבדלים ולהבליט את המשותף, גם להצהיר מחדש על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וגם להעניק חופש דת מלא ושוויון לכל אזרחיה, כפי שנוהגות מדינות לאום דמוקרטיות אחרות: הן אינן מוותרות על זהותן הלאומית, אך משלבות זהות זו עם זכויות אזרחיות לכל. חוקה כזאת תהיה תעודת הבגרות של ישראל ותשלים את תעודות הזהות הנפרדות שקיומן מטריד אותנו בימים אלה.