גלובס, 25.10.2009

בשל דין הדם בהתאזרחות מצווה מדינה יהודית שלא לנקוט בהגליה תרבותית.

סיעת העבודה בכנסת החליטה להתנגד לגירושם של ילדי העובדים הזרים מהמדינה המתוכנן לחודש הבא. אכן, התנגדות מוצדקת לחלוטין.

ברוב רובן של המדינות נהוג דין הקרקע לגבי רכישת אזרחות: מי שנולד בטריטוריה של מדינה רוכש את אזרחותה. לכן, ברוב המדינות הדמוקרטיות ילדי העובדים הזרים שנולדו בטריטוריה שלהן היו מקבלים אזרחות אוטומטית על כל המתחייב מכך. בישראל הדין הוא שונה, והאזרחות מבוססת על דין הדם - דהיינו היא עוברת בירושה מדור לדור וניתנת באורח אוטומטי ליהודים.

איני מציע לשנות דין זה, אך גירושם המתוכנן של ילדי העובדים הזרים מעלה שאלה אחרת לגמרי: דווקא בשל דין הדם ברכישת אזרחות, מצווה ישראל כמדינה יהודית שלא לנקוט בצעד של הגליה תרבותית. מי שמגרש ילדים שנולדו וחונכו בישראל לארץ הזרה להם באורחות חייה ולפעמים גם בלשונה, מתנכר לזכות אדם בסיסית שלא להיות מוגלה לארץ שבה ירגיש כזר.

משום כך נקטה ממשלה קודמת - ביוזמתם המבורכת של שרי הפנים דאז, אברהם פורז ואופיר פינס - בצעד שאיפשר לילדים אלה זכות ישיבה בישראל. במה שונים ילדים כאלה ממבוגרים?

בעניין אחד מהותי: הם לא עשו שום דבר בלתי חוקי. הוריהם הביאו אותם לעולם. העובד המבוגר השוהה שלא כחוק בישראל עובר עבירה ואחראי על מעשהו. הילדים לא עברו שום עבירה ואינם אחראים לעובדה שהוריהם הולידום בישראל. אין עונשין אלא אם כן אדם אחראי לעבירה שביצע.

הגלייתם התרבותית של ילדים היא עונש שאין לו שום צידוק, ובוודאי שאין לו צידוק כאשר הממשלה והכנסת אינן מאמצות מדיניות הגירה ומשרד הפנים מקבל החלטות התלויות באישיותו של שר הפנים ובמידת נכונותם של בתי המשפט להתערב בהחלטות אלה. הממשלה התעלמה בעבר מהמלצות ועדה שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה.

עתה הגישה 'מציל"ה' (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית) נייר שכתבו פרופסור שלמה אבינרי, עו"ד ליאב אורגד ואני למדיניות הגירה כוללת. העיקרון המובא שם הוא פשוט: "קשה בחוץ - רך בפנים", דהיינו - קשה להיכנס לישראל, אך משעה שהעובד הזר נמצא בה, יש לנהוג בו בכבוד ובשוויון זכויות. בהעדר מדיניות ברורה ועקרונית יהיה זה פשע להעניש את הילדים באמצעי ברוטאלי של הגליה תרבותית.

ויש עוד עניין: בימים אלה, כשישראל נמצאת במצוקה הסברתית, תמונות שוטרים הגוררים ילדים בוכים למטוסים המגרשים יגרמו נזק נוסף ומיותר לחלוטין לתדמיתנו בעולם. אך אין זה עניין של תדמית.

הכלל הוא פשוט כשם שהוא מוסרי: במדינת היהודים, יהודים לא מגרשים ילדים. זו המורשת היהודית שלי. זה המסר של מדינה לעם נרדף. ומי שפועל אחרת - פועל בצורה אנטי-אנושית ואנטי-יהודית.

מכל הסיבות האלה, אין די בהחלטת העבודה. עליה להיות נחושה בעניין זה ולהתנות את המשך השתתפותה בממשלה במילוי מצווה אנושית ויהודית זו.