הארץ, 30/07/2000

הצעת החוק הפרטית של ח"כ שמואל הלפרט - להגדיל את קצבאות הילדים בכ-40% החל מהילד החמישי - שהוכנה לקריאה שנייה ושלישית ושעלותה היא כחצי מיליארד שקל לשנה, היא רק דוגמה אחת מני רבות למה שמתחולל בבית הנבחרים. נחשול של הצעות חוק פרטיות היוצרות נטל תקציבי, או מקטינות את הכנסות המדינה (כמו ההצעה לביטול אגרות רשות השידור) מציפות את הכנסת בכל ימות השנה, אך עם אובדן השליטה בכנסת נהפך הגל לנחשול.

שר האוצר ונגיד בנק ישראל יצאו בלשון חריפה ביותר נגד התופעה, הפוגעת בתקציב המדינה, כפי שאושר על ידי הכנסת עצמה, ומערערת את יכולתה של הממשלה - כל ממשלה - לנהל מדיניות כלכלית ופיסקלית כלשהי.

החקיקה הפרטית בכנסת היא תופעה יוצאת דופן. חבר פרלמנט בריטי יכול לבלות שנים רבות בווסטמינסטר מבלי שיתאפשר לו להעלות הצעת חוק פרטית ולו פעם אחת. בכל מקרה, אסור להגיש בפרלמנט הבריטי הצעת חוק שיש לה השלכות תקציביות משמעותיות, בלי היתר של הממשלה. אך גם במדינות שההגבלות על חקיקה פרטית בהן קלות יותר, קיימים בלמים רציניים על הגשת הצעות חוק היוצרות נטל על תקציב המדינה.

בצרפת חקיקה כזאת פשוט אסורה: רק הממשלה יכולה להגיש הצעות חוק המשפיעות על התקציב. בקנדה יכול להגיש הצעות חוק כאלה רק שר ורק באישור ראש הממשלה; בהודו אפשר להגישן רק בהמלצת הנשיא. באירלנד הן חייבות להיות חתומות על ידי שר; בניו זילנד דרושה המלצת הממשלה, ובספרד, לאחר שאושר תקציב המדינה - דרוש אישור מפורש של הממשלה.

הנימוק להגבלה אוניוורסלית זו הוא שחקיקה פרטית, המושכת את חברי הפרלמנט, פוגעת ביכולתה של הממשלה לנהל את כלכלת המדינה. גם במדינות שמותר עקרונית להגיש בהן הצעות חוק פרטיות כאלה, כמו ביפאן ובדרום קוריאה, נדרש לשם הגשתן מספר גדול יותר של חברי פרלמנט.

על הרקע הזה בולט ייחודה של ישראל: כל חבר כנסת יחיד יכול לחייב את תקציב המדינה בלי שיצטרך להציע על חשבון מה יבוא טוב לבו. זאת ועוד, בישראל, בניגוד למדינות אחרות, אין מי שיעכב הצעת חוק שעברה את כל תהליכי החקיקה: אין בית שני, ולנשיא או לראש הממשלה אין סמכות וטו או עיכוב.

רבות כתבו אנשי מדעי המדינה על חוסר האיזונים והריסונים שבשיטת הממשל בישראל - כתוצאה מסמכויותיו הרבות של ראש הממשלה וחולשת הכנסת. כל מחקר השוואתי יראה כי ההיפך הוא הנכון. אין מדינה שבה קל כל כך לטרפד את מדיניות הממשלה ולשנות את תקציב המדינה, גם לאחר שהתקבל כחוק, כפי שאפשר לעשות בישראל.  

מה עושים? חייבים לחוקק חוק יסוד שיסדיר את העניין. חוק כזה יכול להיות מינימליסטי, כך שביצועה של כל הצעת חוק יידחה לשנת התקציב הבאה כדי שאפשר יהיה לשלבה בחוק התקציב; הוא יכול גם לדרוש, בדומה למדינות אחרות, את אישור הממשלה לכל נטל תקציבי נוסף.

הבעיה היא שלהצעה כזאת אין סיכוי לעבור בכנסת. ייתכן איפוא שהפתרון הראוי, שגם יהיה קביל על רוב הכנסת, הוא להתנות כל חקיקה מסוג זה בהסכמת ועדת הכספים: כך לא תיפגע סמכות הכנסת, אך הוועדה הממונה על ביצוע תקציב המדינה תוכל להטיל וטו על חוקים הפוגעים בתקציב.

מי יכול ליזום הצעת חוק כזאת? שתי המפלגות העיקריות המעמידות מועמדים לראשות הממשלה. לשני המועמדים האלה יש אינטרס בחוק כזה שיקל עליהם להנהיג את ממשלתם. לכן גם הזמן המתאים ביותר להעברת הצעת חוק כזאת הוא ערב בחירות, כאשר לא ידוע מי יהיה ראש הממשלה הבא ולשני המועמדים יש עניין בחוק יסוד שישים קץ לחקיקה מופקרת.