"כן, אבל זה לא אומר שאיני מעריך את ההישגים של האקדמיה הישראלית. ללא הישגיה, ישראל לא היתה מחלצת עצמה ממצב של עוני ופיגור. הבעיה היא שהאקדמיה ריכוזית באופן שעבר מן העולם. לדוגמה, האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל אביב. אני לא יכול לחשוב על שום מקביל לזה בבריטניה, בארה"ב או בגרמניה, שאוניברסיטה אחת נלחמת על מונופול".

 

"נכון, אבל יש בכך גם חיוב, כי יש הרגשה של סולידריות שאין במדינות אחרות. הניסיון מוכיח שאפשר להכניס אלמנט של מגוון ולנטרל קושי זה. בארה"ב היתה בעיה שעד לאחרונה המינויים לא כללו מיעוטים - האוניברסיטאות עשו מאמץ מודע להגדיל את המגוון האנושי בפקולטות. בארץ זה לא קיים". 

ואכן, כשהרים את פרויקט המכללות, פתח רובינשטיין דלתות בפני אוכלוסיות חדשות, כולל המיעוט הערבי. "בשנות ה־70 וה־80 האוניברסיטאות סגרו את שעריהם בפני סטודנטים", הוא נזכר. "היה פער עצום בין ביקוש להיצע. האוניברסיטאות העלו את הרף וזה היה צודק, אבל המטרה שלי היתה להביא את ההשכלה הגבוהה לפריפריה. הטענות נגדי היו שהרחבת הבסיס של הפירמידה מנמיכה את הקצה שלה, אלא שיש הוכחות להפך הגמור: הרחבת הבסיס מגביהה את הקודקוד ואף מכניסה אליו קהלים שלא היו בו". 

רובינשטיין, שאומר שהדירוג הכללי של האוניברסיטאות בישראל "הוא מרשים", מצביע על אחת הבעיות האובייקטיביות שלנו לדבריו: "אנחנו מלמדים בעברית. קשה להביא מרצים מחו"ל, בגלל מספר המאמרים שחלקם בעברית". 

בספרו מצוטט שופט בית המשפט העליון בארה"ב ארל וורן, שאומר: "להגביל את האינטלקטואלים באוניברסיטאות יסכן את עתיד האומה. אין שדה ידע שמובן עד כדי כך שאי אפשר להגיע בו לתגליות נוספות". במילים אחרות, אם החיפוש אחר האמת הוא היעד של החירות האקדמית, מגוון הדעות הוא הבסיס שלה.

 

רובינשטיין ופשה תוקפים בספרם את הקריאה לחרם על האקדמיה הישראלית. הם מציינים שלא רק שהיא חותרת תחת הקולגיאליות, היא גם פסולה כי "היא מונעת שיג ושיח מדעי ומחקר שמטרתם חיפוש רציני אחר האמת". התחום השני שרובינשטיין אינו מוכן לתת לו מקום לגיטימי תחת חופש הביטוי האקדמי הוא האנטישמיות. "היום מקובל בעולם שכל הסתה גזענית אינה נכללת בחופש הביטוי ולא בחופש האקדמי". המקרה של האנטישמיות, הוא מדגיש, אף יוצא דופן בחומרתו שכן אם גזענות אסורה, האנטישמיות על אחת כמה וכמה, משום שהביאה לרצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית. 

 

"תלוי איך עושים את זה. לימדתי בסטנפורד קורס על הפילוסופיה של המשפט. כל הסילבוס היה קאנט, מיל וניטשה. שלחתי אותו לוועדה מיוחדת לביקורת סילבוסים, וקיבלתי הערה 'אתה מסתמך רק על פילוסופים אירופאים ולא הכנסת הוגים אמריקנים'. בארץ, למשל, לא מלמדים בסוציולוגיה את שמואל נח אייזנשטדט, הסוציולוג הישראלי הידוע בעולם. הוציאו אותו כי הוא ציוני, לא אוניברסלי מספיק. זה כמו ללמד פסיכואנליזה בלי פרויד".

 

"אני מסכים איתך, אבל אם האוניברסיטה לא שומרת על הקשר עם המציאות, היא לא רק מאבדת השפעה, אלא השפעתה הפוכה לדעות המושמעות". 

 

"הבעת דעה של המרצה צריכה להיות מלווה באמירה כגון 'זו דעתי, יש גם דעות אחרות', בין שיפרט אותן ובין שלאו. אני מבין את הסטודנטים שטענו שעברו תהליך של אינדוקטרינציה, שדעות אחרות היו ללעג. הגישות האלה הרי עושות את ההפך: הן מחזקות את הימין הישראלי הקיצוני. מצד שני, אני שומע ממרצים - בייחוד במדעי החברה, שהם נתקלים לא רק באטימות של סטודנטים או בחוסר דמיון, אלא אפילו לא מאפשרים להם להציע תסריט אחר". 

לדבריו, הפתרון הוא "דיון כמכשיר פדגוגי. אני בעד שהנושא המרכזי של משרד החינוך יהיה נושא לחילוקי דעות ולא נושא שנמצא בקונצנזוס, כלומר שבתוכנית הלימודים צריך ללמד גם על העולם הלא יהודי והלא ישראלי. למרות המצב הקשה היה צריך ללמד יותר ערבית ויותר על האיסלאם".

אחד המסרים בספר הוא הצורך בקוד אתי - כדי למנוע התערבות פוליטית, כדי לא להגיע בכל מחלוקת לבית המשפט, וכדי שהאקדמיה תנהל את עצמה. עוד מצוטט: "כאנשי דעת וכמחנכים, על הפרופסורים לזכור שהציבור שופט את מקצועם על פי התבטאויותיהם. לכן עליהם לעשות כל מאמץ להבהיר שהם מדברים בשם עצמם ולא בשם המוסד האקדמי".

 

"מרצה שיש לו שאר רוח יכול לגבש אליטה בקרב הסטודנטים, שתמשיך את המסורת שלו והוא יכול גם לעורר רצון לידע בקרב התלמידים שרוצים רק תעודה. מכל מקום, סיפוק הרצונות של הסטודנטים הוא בעיה. לדעתי, מה שעונה על כך הוא שיהיו מוסדות שיפנו לסטודנטים יותר מחקריים ויהיו מוסדות שיציידו את האנשים בתואר ראשון מקצועי".

הוא לא חושב ש"תם עידן האוניברסיטה במתכונתה הנוכחית, כי יש למידה מרחוק. צעירים רוצים להיות בחברה ולא לשבת לבד בבית מול צג מחשב וללמוד. גם יש את ההשפעה של המרצה, שקשה להעביר דרך המחשב. זו ההשראה. הסטודנט הוא שותף ולא לקוח, ואני מאוד מאמין בזה".