ישראל היום, 30.4.2017
חזונו של הרצל חצה את גבולות הקמת מדינת היהודים, כיוון שביקש לגאול גם בני עדות ועמים נוספים שידעו סבל • רעיונו היה אוניברסלי, הומניטרי, אך גם תמים • על עושה הפלאים שהיה חלוץ רב־תרבותי

הצלחת המפעל הציוני היא לא פחות מאשר פלא היסטורי. לאחר חשכת השואה בא השחר בדמות מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית ומשגשגת. אם ישראל היא אכן פלא, עושה הפלאים הוא בנימין זאב הרצל. הוא שהבין שהצלחת הציונות אחוזה ושלובה בראייה בינלאומית נאורה, הרואה בחיוב את שיבת היהודים לארצם. משום כך, היתה תנועתו של הרצל מראשיתה תנועה לא לאומנית - שכן לאומנות רואה רק את האינטרס של עצמה ולא של זולתה - אלא תנועה רודפת צדק - והצדק אינו רק לעם היהודי הנרדף, אלא צדק גם עבור בני עדות ועמים אחרים שידעו סבל.
הרצל יזם עוד טרם התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ביטאון ציוני, שהוקדש כל כולו לצרת היהודים בעולם ולגאולתם המיוחלת. אבל הוא לא קרא לעיתון בשם "ציון"; הוא לא קרא לו "ארץ ישראל"; אלא בחר לקרוא לו בשם "העולם" (די וולט), וסמלו של העיתון היה מגן דוד ובתוכו הגלובוס כשבמרכזו ארץ ישראל.
סמל זה לא היה עניין חיצוני והוא ליווה את העיתון בהסבריו: "זיכרונותינו היהודיים לנו לבדנו הם, אך ביופי שבתקוות העתיד אנו משתתפים עם יתר בני האדם... האישיות הצעירה של היהדות הלאומית לוקחת חלק בכל העבודות והשאיפות האלה - לא רק לטובת עצמו של העם היהודי בלבד, אלא גם לטובתם של אחרים".
לדידו של הרצל, הרעיון הציוני נועד בראש ובראשונה למען היהודים, אך זהו רעיון אוניברסלי "שיש בו להלהיב ליבותיהם של נדיבי אדם - יהיו אלה נוצרים, מוסלמים או יהודים". המדינה תוקם כדי שתהיה יהודית, אך היא תהיה "מולדת בטוחה על־פי משפט העמים".
אפשר כמובן ללעוג לנאיביות של הרצל, שבאמת ובתמים האמין שאפילו המוסלמים יתלהבו מהרעיון הציוני שלו, אך האמת היא שהרבה יותר קל ללעוג ללועגים. הרצל היה הומניסט של ממש, שראה בפתרון מצוקת היהודים מפתח לתיקון עולם, לעשיית צדק כולל גם למקופחים ולנרדפים אחרים שאינם נמנים עם בני עמו.
ב"אלטנוילנד" הוא מבטא את השקפתו האנושית: "חבריי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכל מבחינתנו". כדי שלא נטעה בהבנת הרעיון של מדינה יהודית, הוא מוסיף שהציונות היא עבורו: "לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית רוחנית... אין לנו ייעוד אחר מזה שישנו לכל האומות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות".
לפני מותו, מיוחסת לו הצוואה לעם ישראל: "כוננו את מדינתכם בצורה כזו שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם". המדינה העתידה לקום מתוך חזון באזל היא יהודית, אך היא מגשימה את המודל המדינתי שיהודים קיוו לו לאחר שהחל תהליך האמנסיפציה באירופה ונתאכזבו מרה מהנחשול האנטישמי שנולד עימה.
מדינת היהודים אינה אוטופיה: יש בה תנועה לאומנית אנטי־גויית ארסית, אך שלא כמו באירופה הנוצרית בשעתו, במדינת היהודים המפלגה הלאומנית הזו סופגת מפלה ניצחת, חד־משמעית. ומי מנצחת? המפלגה הדוגלת בדו־קיום עם הלא־יהודים, הגורסת שאין זה ראוי למנוע מאדם אחר - יהיו מוצאו, גזעו או אמונתו אשר יהיו - "להיות שותף בהישגים שלנו". סיסמת הבחירות הברורה של המפלגה הנאורה המנצחת היא "בן אדם, אחי אתה!" היהודים חוגגים את ניצחון הליברליזם בבחירות.

מצוקת האחר
הרצל היה לא רק איש המילה, אלא גם איש המעשה: הקונגרס הציוני היה הפרלמנט הראשון בעולם שהכיר בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, והציונות של הרצל לא ידעה מעולם הדרת נשים. הרצל התמקד במצוקת בני עמו, אך, כפי שמציין שלמה אבינרי בספרו על הרצל, הוא ראה גם את מצוקתם של הפלאחים העניים במצרים והבטיח שהמדינה היהודית תסייע בידם.
בפי אחד מגיבוריו הליברלים ב"אלטנוילנד" הוא שם את הדברים הבאים: "עוד יש צרת האדם, ורק איש יהודי יחוש אותה בכל עומקה, והיא שאלת השחורים (הכושים, בתרגום הרשמי). זכור נא את תועבות סחר העבדים. בני אדם, ולו רק בני אדם שחורים, נחמסו, נשבו, נשכרו. צאצאיהם גדלו במרחקים, שנואים ובזויים, בגלל צבע עורם השחור. לא אבוש להגיד זאת, לוא גם יצחקו לי: אחרי שזכיתי לראות שיבת היהודים, אבקש להכין גם את שיבת השחורים".
אלה הם דברים נועזים וכמעט שאין להם מקביל בפיהם של מנהיגים לאומיים באותה עת. הכומר מרטין לותר קינג, כשקרא דברים אלה, הפך לציוני, ובמצעד הגדול בסלמה למען שוויון זכויות השחורים, הוא צעד שלוב זרוע עם יהודי "החש בכל עומקה של צרה זו", הלוא הוא הרב אברהם יהושע השל וחבריו. קינג נרצח יומיים לפני שעמד לחוג את ליל הסדר על שולחנו של הרב השל, שהיה גם גדול בתורה וגם גדול באהבת אדם.
גם ב"אלטנוילנד" מתקיים סדר בעיר טבריה - המתוארת כמרכז נופש בינלאומי פעיל. השתתפו בליל הסדר הזה ערבי, גרמני פרנציסקני, כומר אנגליקני וגם כומר פרבוסלבי. סדר זה שימש סמל לחברה החדשה היהודית שבה הנאורות ניצחה את הלאומנות.
ביולי 1904 נפטר הרצל, צעיר, חולה ותשוש. הוא הלך לעולמו טרם מלחמת העולם הראשונה, לפני פירוק האימפריה האוסטרו־הונגרית, לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה, לפני שהעם שאת תרבותו אימץ ובשפתו כתב, רצח את העם היהודי באירופה, לפני שבריטניה - שאותה העריץ, סגרה את שערי המקלט בארץ ישראל בפני אודים מוצלים מגיהינום, לפני שמצרים, שאת פלאחיה אהד, עמדה בראש פלישה שתכליתה להשמיד את המדינה היהודית שלו, לפני שעיראק החרימה באורח גזעני את רכוש יהודיה. מבחינה זו, היה לו מזל אך גם חוסר מזל: הוא מת לפני שקמה המדינה שעליה חלם, לפני שנקלטו מיליוני פליטים חסרי כל, לפני שישראל הקטנה חסרת הנשק הביסה את הפולשים הפושעים, לפני שישראל החלה לשגשג, לפני שרוב יהודי העולם הזדהו עם הציונות שלו.
אם יתמזל מזלנו אנו, תחזינה עינינו בשובו של חזונו ההומניטרי של הרצל לציון.
חזונו של הרצל חצה את גבולות הקמת מדינת היהודים, כיוון שביקש לגאול גם בני עדות ועמים נוספים שידעו סבל • רעיונו היה אוניברסלי, הומניטרי, אך גם תמים • על עושה הפלאים שהיה חלוץ רב־תרבותי