גלובס, 29.3.2009

המצוקה ההומניטרית שלנו כוללת חרדה לגורל ישראלים שנפלו בשבי ולא נודע דבר על גורלם, והתמודדות עם שנאה עולמית הולכת וגוברת

כמעט לא חולף יום בלי שאמצעי התקשורת הבינלאומיים וארגוני זכויות האדם יקימו זעקה לגבי המשבר ההומניטרי של עזה ותושביה. המצור על עזה הפך להיות נושא מרכזי בשיח הבינלאומי. ואכן, המצוקה של תושבי עזה - אחד האזורים האומללים ביותר בעולם - היא אמיתית וכואבת גם בלי ההרס שנגרם כתוצאה ממבצע "עופרת יצוקה". יתר-על-כן, הסיפורים האחרונים על הרג אזרחים בעזה שלא בקרב, מחמירים עוד יותר את הביקורת על ישראל ומחייבים חקירה עצמאית שלא על ידי הצבא כדי לברר את אמיתותם בלי להסתיר דבר ועם מסקנות משפטיות.

מצוקת עזה זו היא מצוקתם של בני אדם, ואין זה משנה אם הם הביאו על עצמם צרות אלה בהצביעם עבור חמאס. בנוסף, אין זה משנה שמצוקה זו יכולה לחלוף מן העולם תוך זמן קצר אם בראש עזה יעמדו אנשים החפצים בשלום במקום מלחמת נצח, בדו-קיום עם ישראל, במקום האמונה הפנאטית ביכולתם להשמיד אותה, בחיים ולא במוות. סבל אנוש הוא סבל אנוש. גם של אוכלוסיה עוינת ואויבת.

אך בצד המשבר ההומניטרי של עזה, יש גם משבר הומניטרי ישראלי. בצד המצור על עזה יש גם מצור על ישראל. נכון, שטחה של עזה קטן יותר משטחה של ישראל אך לעזה יש גבול עם מדינה ערבית, ולא סתם מדינה ערבית אלא מדינה הרואה עצמה כאם העולם הערבי. לישראל אין גבול שמעבר לו שוכנת מדינה אחות, או אם, או שהישראלי ירגיש בה בבית. נכון, מצרים לא מקיימת גבול פתוח עם עזה, אך זו החלטה שיכולה להשתנות. יתר-על-כן, הגבול סגור לא בשל אכזריות לשמה, אלא בשל הסכנה החמורה הנובעת משלטון החמאס. יש סיכוי כלשהו שעם חילופי שלטון בעזה ייפתחו הגבולות, ואם יגיע שלטון שואף שלום וחיים במקום הפשיסטים האיסלמיסטים, תבוא גם רווחה כלכלית לחבל ארץ עני זה.

הישראלים, לעומת זאת, אינם רואים שינוי באופק - להיפך; השנאה לישראל רק מתחזקת והולכת. אך תחושת המחנק הגיאוגרפי של ישראלים קשורה לא רק בגבולות עם מדינות שכנות. רוב האוכלוסייה הישראלית חי במרחק חצי שעה נסיעה משטחים פלסטינים עוינים שדה-פקטו סגורים בפניהם. ישראלי אשר ייפול שבי בידי כוח פלסטיני בעזה לא יזכה בשום זכות השמורה לשבויים פלסטינים, כולל ביקורי הצלב האדום. קרובי משפחתו של השבוי הישראלי וחבריו יחיו במצוקה נפשית קשה מבלי שארגון כלשהו לזכויות אדם, כולל ארגון ישראלי - יתייצב לצידם. אכן, המצוקה ההומניטרית של הישראלים כוללת חרדה לגורל ישראלים שנפלו בשבי ולא נודע דבר על גורלם. החרדה שליוותה את הציפייה להחזרת נעדרינו בלבנון - רגב וגולדווסר - אין לה מקביל בעזה. שבוי עזתי בישראל יכול לפנות לבג"צ. אין צורך לומר מה הוא גורלו של שבוי ישראלי בעזה, ומה יהיה גורלו של יהודי ישראלי שיקלע לעזה או לרחוב ברמאללה. גם זה חלק מהמצור על ישראל.

ויש עוד כמה דברים במשבר ההומניטרי הישראלי: נגד ישראל ונגד ישראלים מופנית תעמולת שנאה גזענית, כמותה לא ראה העולם מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, והעובדה כי במסע אנטישמי זה משתתפים יהודים וישראלים אינה מקילה על המשבר. נכון, ישראל חייבת לנהוג כדמוקרטיה מתוקנת ולא להשוות עצמה למשטרים הערביים, וגם משום כך חייבים אנו לברר את הטענות בדבר פשעי מלחמה שבוצעו נגד אזרחים באמצעות חקירה עצמאית ובלתי תלויה.

יש עניין קטן נוסף שאנשי זכויות האדם לא שמו לב אליו: מעל ישראל מרחף איום איראני המכריז בגלוי על הרצון והכוונה למחוק אותה מהמפה ולהשמיד את תושביה. איום זה אינו נחשב כנראה להפרת זכויות אדם. אך האיום קיים והוא מושמע בגלוי מפי מנהיגים של מעצמה אזורית עשירה, העומדת להצטייד בנשק גרעיני.

גם זה חלק מהמשבר ההומניטרי שלי.