י"ב חשוון תשע"ח, 1 בנובמבר, 2017

לאדם בגילי יש הרבה זיכרונות, הרבה קבצים ב"הארד דיסק" שלו. וכשהוא לוחץ על enter הוא נזכר בכל החוויות האלו. לי יש המון זיכרונות מיצחק רבין. אגב, לא כולם חיוביים. היה לי דין ודברים אתו גם בתקופת האינתיפאדה הראשונה על קריאתו "לשבור להם את העצמות". גם חלקתי עליו בחריפות רבה מאוד על הביטוי "נפולת של נמושות" לגבי היורדים. חשבתי שזה לא מועיל, שזה לא מתאים, שזה לא יאה, וגם שזה צבוע קצת, מכיוון שממשלת ישראל נזקקת ליורדים, בעיקר בארה"ב, גם להשפעה וגם לתרומה. אבל נשארו גם זיכרונות אחרים.

הזיכרון הראשון עליו אדבר הוא מאותו ללילה, מאותו מוצאי שבת של אותו היום, במרתף נמוך התקרה של בי"ח איכילוב. התכנסה שם כל הממשלה, בעצם כל צמרת המדינה, וחיכתה מתוך תקווה שהוא ישרוד את ההתנקשות. בצד מישהו ילל בבכי, אבל הייתה דממה מוחלטת, דממת מוות. ואז יצא פרופ' ברבש ולא הייתי צריך לשמוע מה הוא יומר מכיוון שהוא היה חיוור כסיד, והוא אמר: יצחק רבין נפח את נשמתו, אנחנו הרופאים לא יכולנו לעזור. ואז ירדה דממה על כולם, ורק ראש עירית תל אביב זכרונו לברכה, שלמה להט, צ'יץ', לחש באוזני: היום הזה השתנתה ישראל לבלי הכר. את משמעות דבריו תפסתי רק לאחר כמה זמן. לאחר שנודע שהרוצח יהודי הופעתי בCNN, ואמרתי: מעבר למותו יש לאירוע הזה משמעות לחברה הישראלית שלא נשכח לעולם. אמרתי לא נשכח לעולם אבל לא דיברתי על הרוב. דיברתי על אנשים שאני מכיר.

והזיכרון הזה שלי, של העצרת מצד אחד - ואגב, רבין גם כעס על העצרת. הוא רצה להדגיש אחדות ושם היו הרבה מאד שלטים שהפריעו לו, גם של מרצ ושל שלום עכשיו. הוא התבטא בפניי בצורה חריפה מאד נגד הכיבוש הזה של העצרת - אבל, לבוא מהעצרת שאמרה "כן לשלום ולא לאלימות" למרתף הזה של איכילוב היה... מאוד מאוד קשה.

הזיכרון השני שלי, הוא מהימים שהייתי השר לאנרגיה ותשתיות. היו לי עדיין יחסים דו משמעיים עם יצחק רבין בקשר לשורה של נושאים. מצאתי שבמשרד האנרגיה, עתיר הסמכויות ועתיר החברות הממשלתיות, אין נציג אחד ערבי. החלטתי ללכת בגדול ולמנות לא חבר דירקטוריון ערבי, אלא יו"ר ערבי, כדי לשבור את השטנץ הזה של ממשלת ישראל. מצאתי גיאולוג מכפר ראמה, בוגר האוניברסיטה העברית, שאלתי אם הוא מוכן להיות יו"ר, והוא צחק ואמר "מי ייתן לי?". החלטתי ללכת ליצחק רבין, שכן שר לא יכול לעשות זאת בלי אישור של ראש הממשלה. הלכתי כבר עם שריון פנימי שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות, על ההצעה הזאת למנות ערבי לחברה חשובה מאד, שיש בבעלותה גם קרקעות אין סוף. באתי ליצחק, התיישבתי ואמרתי "יצחק, אני רוצה להעלות הצעה שאולי תתנגד לה, אבל תשמע אותי". הוא שאף את הסיגריה כמה פעמים, הסתכל ככה למעלה ואמר לי "בעצם, למה לא?" והוסיף משפט שאני זוכר אותו: "הגיע הזמן לשנות מהקצה אל הקצה את היחס לערביי ישראל". אני יצאתי קצת המום מהפגישה הזו ומיניתי כבר באותו יום את האיש, כדי שלא יתחרטו. אני זוכר את הסצנה הזאת כמו היום, מפני שהנה אדם, בגיל די מבוגר, משנה את דעתו מן הקצה אל הקצה ומוכן לפתוח דף חדש - זה היה הרבה לפני אוסלו - ואומר "אנחנו רוצים לפתוח דף חדש של שוויון ביננו לבין ערביי ישראל". ובאמת כשהוא מת היה אֶבֶל אמיתי. פעם ראשונה בתולדות ישראל שהיה שיתוף רגשי בין יהודים לערבים היה במותו של יצחק רבין.

הזיכרון השלישי שלי: הייתי בא אליו פעם בשבועיים-שלושה לדווח לו על משרד החינוך. משרד החינוך זה אימפריה והתקציב שלה הוא ענק. יצחק רבין עשה מעשה יוצא דופן לחברה הישראלית. תקציב החינוך בזמנו, בזמני, היה גדול מתקציב הביטחון, והוא הכיר אותו בעל פה, פרט פרט, והיה בקיא יותר ממני. אמרתי לו כי מערכת החינוך במצב קשה מאד. היא ייחודית, מפוצלת ואינה מערכת חינוך. וגם ההשכלה הגבוהה היא במצב רע מאד. אלפי ישראלים מנסים לקבל תואר כשהמרצים שלהם הם ישראלים שהיגרו לאנגליה או לארה"ב. פרסתי לו ארבע רפורמות שאני מתכוון להעביר, ידעתי שיש התנגדות של האוניברסיטאות וגם בתוך מפלגת העבודה. הוא אמר לי משפט אחד: "אמנון, מה שאתה רוצה אני אתמוך בך". ואז הבאתי לממשלה את תכנית המכללות, שזה היה בעיני נושא דחוף ביותר. אחר כך לא הספקתי את כל הרפורמות, אלא רק חלק מהן.

ויש לי עוד זיכרון אחד חשוב מאד הוא עניין אוסלו. יצחק רבין היה אמביוולנטי מאוד לגבי תהליך אוסלו. הוא קודם כל לא האמין לערפאת, לדעתי בצדק רב. הוא הוכיח זאת אחר כך במעשי רצח ושפיכות דמים. הוא לא האמין לערפאת אבל רצה לעשות את הניסיון הזה. הוא אמר לי לא פעם ולא פעמיים: הדאגה שלי היא ממזרח תיכון גרעיני. הוא קרא ליהודה ושומרון "הג'בלאות" והוא אמר: את הסכסוך הזה על הג'בלאות, צריך לגמור כמה שיותר מהר כדי לעצור את הסכנה הגרעינית, שמעמידה את ישראל בנחיתות. א' כי אין לנו בה יתרון מבחינת איכות האדם, הלוחם הישראלי. וב', משום שהיא כל כך קטנה שהיא אינה מסוגלת להתאושש מפצצה אחת. זה היה הקו שלו, לגמור את העניין כאן בכדי לקבל הסכם הגנה עם ארה"ב ולהתגונן בפני מלחמה גרעינית. הוא אמר דבר אחד נכון מאד, אין מנוס מזה: הליכי הגרעין נעשה זולים יותר ויותר, ישנם מאות מדענים שעומדים למכירה, שתמורת כסף יתנו את הידע. אז לא הייתה רק איראן, הוא דיבר על המזרח התיכון כולו, ואני חושב שהפחד הזה נכון גם היום. זה מסביר, לדעתי, את הליכתו של רבין לאוסלו ואת לחיצת היד בוושינגטון, למרות ההסתייגויות שלו. זו הייתה מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח.

כעת, בעיני, יצחק רבין מגלם את הישראליות. אני עוסק בנושא הישראליות בספר חדש שהוצאתי אבל לא עסקתי בנושא הישראלי. רבין הוא ישראלי משלוש בחינות. קודם כל הוא מגלם את האמירה הקצת בנאלית שהצבר הוא דוקרני מבחוץ ורך בפנים. הוא יכול היה להיות סר וזועף מאוד מאוד. ומצד שני, באופן פרטי ובסיטואציות חברתיות הוא היה מאד רך וטוב לב. הדבר השני הוא, שהוא מגלם את הגורל המר שלנו. יצחק רבין רצה להיות חקלאי. ליתר דיוק, החלום שלו היה להיות מהנדס מים. והוא נקלע למצב שצריך לאחוז בחרב כמעט עד סוף חייו. זו טרגדיה של דור שלם של ישראלים, לא רק שלו.

הדבר האחרון החשוב בימינו הוא שרבין רצה לשמוע גם דעה מנוגדת משלו, בכל דבר. אני זוכר כמה שיחות עם הרמטכ"ל, והוא אמר "יש במטכ"ל מישהו שמתנגד ליוזמה שלך? הוא אמר: איש אחד. ורבין אמר: תביא אותו נשמע אותו". הוא קרא לזה היפכא מסתברא. הוא לא החליט בלי לשמוע את שלל הדעות, ואז ישב בשקט והחליט. זה יצר אווירה של רוגע, לפחות בממשלה, שהחלטות מתקבלות לא בהיסח הדעת.

מאז, המצב השתנה לחלוטין. הפצע של רצח ראש ממשלת המדינה היהודית, הפצע הזה לא הגליד. קודם כל, המשטרה והפרקליטות מעלו בתפקידם. הרוצח אומר במשטרה, ויותר חשוב, בבית המשפט, שהוא לא אדם אלים, הוא גם לא יכול להתאכזר לבעלי חיים. הוא עשה את המעשה שלו בשליחות רבנים שהחילו על רבין דין רודף. המשטרה והפרקליטות התעלמו מהאמירה הזאת, כאילו לא הייתה. לא חקרו מי הרבנים האלמונים האלה, אנחנו יודעים מאיפה הם באים, אבל לא חקרו ולא העמידו אותם לדין. לא מנעו את ההסתה נגד רבין לפני הרצח וזה היה רצח ידוע מראש, וכשייפתחו הפרוטוקולים של הממשלה יראו וישמעו איך פואד בן אליעזר ואני מזהירים את ראש הממשלה מפני הרצח. ואני הייתי בחוויות קשות מאד בחודשים שלפני הרצח. הלכנו לפתוח שנת לימודים בבית ספר דתי לאומי בירושלים. הנהלת ביה"ס וגם התלמידים היו בסדר גמור. אבל במסדרון, כשהלכנו לאולם, היו אמהות, רובן אמריקאיות, שירקו אש וירקו בפניו וקראו לו "בוגד", רוצח ונאצי. הוא התעלם מזה, אני לא התעלמתי. אני ראיתי כאן שנאה שמוליכה לאלימות נוראה. המזכירה הנאמנה שלי, רינה, כמעט הלכה מכות איתן, זה היה באמת מחזה זוועתי. אני אמרתי ליצחק, הגיע הזמן שלא תצא בלי שכפ"צ ושתיזהר יותר. הוא ביטל את זה, בתנועת היד שלו.

מאז הרצח, אני עצמי בתחושה של חברה שקשה מאד לפתור את בעיותיה. כמובן היו דמעות אחרי הרצח, דמעות משני סוגים: דמעות של אנשים שהבינו מה שקרה, ודמעות תנין של אלו שרק אתמול הסיתו נגד קצין האס-אס רבין ושלחו דמעות למען יחסי הציבור. אבל קרה משהו. החברה הישראלית היא חברה עם ניגודים, אנחנו יודעים – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, חרדים ולא חרדים. אלה ניגודים מאד רציניים. אבל נוסף משהו חדש. נוספו שסעים שהממשלה יזמה, או ששרים בממשלה יזמו. לנוחיות פוליטית. גם השפה הידרדרה לשפת ביבים. קודם כל, ההסתה נגד ביהמ"ש העליון, שזה הדבר היחידי שיש בו אמון כללי של יהודים וערבים. ההסתה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, שזה הרוב הגדול של יהודי צפון אמריקה, והגוף שעוזר לישראל בצורה יוצאת דופן. הסתה של מזרחים באשכנזים, הסתה נגד שמאלנים, ושמאלנים זה כל מי שלא מסכים עם הממשלה, ונוצרו שסעים חדשים, של שנאה.

השסע הנורא ביותר שנוצר הוא בין אלה שמאמינים בציונות הרציונלית, החילונית מבית מדרשם של הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון ווייצמן, כולם! לבין גורם משיחי. שהוא מאמין שהקדוש ברוך הוא הסמיך אותו לפעול לבד. בלי הכנסת, בלי אמנה חברתית, בלי הכרזת העצמאות, בלי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הם יודעים מה נכון, יש להם קו ישיר לריבונו של עולם. והם עשו עוד דבר אחד, "קטן". הם שינו את עשרת הדיברות. במקום "לא תרצח", הם הכניסו "כן תרצח". אני לא יודע אם כולנו מבינים את המשמעות, גם מבחינה דתית-יהודית, של התפנית הזאת.

משום כך, אני אומר, הרי יש ביטוי באנגלית שבתי הקברות מלאים אנשים שלא היה להם תחליף. ואין אדם שהוא לא בר תחליף. אבל אני חושב שרצח רבין יצר מצב שהוא באמת היה חסר תחליף, גם אם היה מפסיד את הבחירות הבאות בעזרתו האדיבה של מר ערפאת.

ובמילות סיכום, חבל על דאבדין ועל אלה מאתנו שלא שוכחים.

תודה רבה.