גלובס, 11.9.2011

האם היה אי-פעם כדבר הזה? האם קרה שאישיות בכירה אמריקנית נוזפת כך בראש ממשלת ישראל? הכוונה היא לדברי רוברט גייטס, שר ההגנה שהתפטר מתפקידו, שבמסיבת הפרידה עם בחירי הממשל אמר דברים קשים על מדיניות ממשלת ישראל ("מסכנת את ביטחון ישראל") ועל ראש הממשלה, בנימין נתניהו ("כפוי טובה").

אי-אפשר לבטל את דברי גייטס בטיעון שהוא שונא ישראל או אנטישמי. להיפך, לפי עדויות הוא היה שחקן ראשי בחיזוקה האסטרטגי של ישראל והיו לו קשרים טובים עם ראשי הממשלה ועם מערכת הביטחון של ישראל. סביר להניח, כי דברי גייטס משקפים הלך-רוח מקובל בבית הלבן. עובדה, דבריו נאמרו בישיבה רבת-משתתפים ואיש לא חלק על דעתו.

תגובת משרד ראש הממשלה לדברים קשים אלה הייתה שגרתית ("דאגה לביטחון ישראל") וכללה גם קביעת עובדה: "רוב דעת-הקהל בארצות הברית תומכת בעמדת ממשלת נתניהו"; וזה נכון; התמיכה בישראל תמיד חזקה בקרב הציבור האמריקני, ומאז הפיגוע במגדלי התאומים היא אף עלתה. אך אין פירוש הדבר שמותר לישראל להסתכסך עם הבית הלבן.

אמת, ארצות הברית אינה רק נשיאה; יש גם קונגרס - שקיבל את נאום נתניהו בתשואות - ויש גם דעת-קהל; אך הבית הלבן חשוב ביותר לישראל דווקא בימים אלה - ימי סיכון ביטחוני, איום טרוריסטי, הצבעה מאיימת באו"ם ובידוד מדיני קשה.

ישנם בימין הישראלי אלו המשליכים יהבם על הבחירות הבאות בארה"ב, שיביאו לניצחון רפובליקני. אך זוהי משענת שווא; ראשית, משום שניצחון כזה אינו בטוח כלל; שנית, משום שישראל זקוקה כעת להתגייסות הבית הלבן בתחום המדיני והאסטרטגי יותר מאשר בעבר. נזכיר גם, שממשלים רפובליקניים חלקו על עמדת ישראל בעניינים רבים - ובעיקר בנושא ההתנחלויות. נדגיש: לא רק ישראל מקשה עורף; עמדות מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית הן קיצוניות, מרגיזות ולא ניתן לקבלן. אך ביטחון ישראל אינו נושא של צדק מופשט. ישראל מוצאת עצמה כאי מבודד ומכותר צבאית ומדינית בתוך עולם מוסלמי. מדינות הפריפריה - אירן וטורקיה (ועוד לפני המאורעות האחרונים במצרים) - שדוד בן-גוריון השתית עליהן את מדיניותו האזורית - אינן עוד ידידות לנו: אירן מאיימת בהשמדת ישראל והשלטון האסלאמי באנקרה נוקט צעדים קיצוניים וברוטאליים נגד ישראל, במגמה להפוך את טורקיה למנהיגת העולם המוסלמי.

למה התכוון רוברט גייטס בהתקפתו חסרת התקדים? כנראה, התייחס לביקורת שהשמיע נתניהו על נאום אובמה - שקידם את פניו בלי שהודיע לו על כך - בעת ביקורו האחרון של נתניהו בוושינגטון; וייתכן שהכוונה היא לסירובו של נתניהו להאריך את הקפאת ההתנחלויות: כך או כך, חלה חובה על ראש הממשלה לנסות ולשקם את היחסים עם הנשיא אובמה ולסכם עמו עמדה משותפת לקראת הדיון בעצרת האו"ם על ההכרה במדינה פלסטינית. לצורך כך הוא חייב להשתחרר מתלותו בשר החוץ, אביגדור ליברמן, ובקיצוני מפלגתו-שלו.

למעשה, עליו להחליט אם הוא דבק ברצינות בפתרון של שתי מדינות - שעליו הכריז בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. אם התשובה חיובית, מחייב הדבר הקפאת התנחלויות - לפחות בכל השטח שבו לא חל המשפט הישראלי, וכן יש לבצע את ההבטחה החוזרת ונשנית: לסלק את ההיאחזויות הבלתי-חוקיות ולפעול בתקיפות נגד מציתי המסגדים, עוקרי העצים, ולאחרונה גם תוקפי מחנות צה"ל (במסגרת "תג מחיר"). אין אפשרות לתמוך בעמדות קיצוני המתנחלים ולהסתמך על נאום אוניברסיטת בר-אילן. איש לא יאמין לשילוב זה. ודאי לא הבית הלבן.

קיימת גם דרך אחרת: להיכנע למיעוט הסיקריקי הרוצה בבידוד ישראל גם באזור, גם בעולם - על משקל "ובגויים לא יתחשב"; אך מי שיבחר בדרך זו, נוטל על עצמו אחריות לגבי גורלו של המפעל הציוני. גורל מפעל זה קצת יותר חשוב מגורל הקואליציה.