הארץ, 09/03/2000

קרוב לוודאי כי בספטמבר יכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלשתינית עצמאית. ספק רב אם עד אז יושג הסדר קבע עם הרשות הפלשתינית. הפערים גדולים מדי, וקשה להאמין שיהיה אפשר לגשר עליהם עד למועד משוער זה.

מעשה זה של "שבירת כלים" יבטל למעשה את הסכם אוסלו, וישאיר את הצדדים במשבר עמוק ללא כל מסגרת מוסכמת המסדירה את היחסים ביניהם ואת המשך תהליך השלום. עם זאת, נראה כי ההנהגה הפלשתינית מוכרחה, מבחינתה, להציג לפני עמה הישג ממשי עוד השנה. ספק רב אם אפשר להרתיע אותה מלפעול בדרך זו, בהעדר הסכם בין הצדדים. אך עדיין קיימת תקווה שהסכנה של "שבירת הכלים" תדרבן את שני הצדדים להתפשר ולהגיע להסכם. גם אם חלילה תקווה זו לא תתממש, בכל זאת אין שום סיבה שהכרזת העצמאות הפלשתינית תביא למשבר ולעימות.  

אפשר להגיע להסכמה - למשל, במסגרת "הסכם המסגרת" שהצדדים אמורים לנסח לפני הסדר הקבע - על כך שהמדינה הפלשתינית תוכרז, ישראל תקבל זאת ואף תכיר בה דה-פקטו, ואילו על הסכם השלום - וממילא על גבולות הקבע - ימשיך להתנהל משא ומתן. קרוב לוודאי שהפלשתינאים יכריזו על עצמאות בגבולות 1967, ועל ריבונות פלשתינית במזרח ירושלים. עם זאת, הכרת ישראל במדינה הפלשתינית אין פירושה הכרה בגבולות אלה. מדיניות העולם המכירות בישראל אינן מכירות בגבולותיה, לרבות ריבונותה במערב ירושלים. יש הרבה תקדימים להכרה במדינה, בלא הכרה בגבולותיה. כך, למשל, רוב המדינות לא הכירו בסיפוח הגדה המערבית לירדן, אך הכירו, כמובן, בירדן.

אפשר גם להסתמך על התקדים של יחסי בריטניה ואירלנד. האירים הכריזו באופן חד-צדדי על עצמאות מלאה ועל רפובליקה אירית, ובריטניה הכירה רשמית בעצמאות זו לאחר זמן מה. אולם במשך עשרות שנים לא היה ביניהן "הסדר קבע" שקבע גבול מוסכם וסופי.

העדר "הסדר הקבע" לא מנע יחסי שלום ואף שיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות - למרות העימות "האידיאולוגי" ביניהן בשאלת עתידה של צפון אירלנד. אפשר כמובן לטעון, כי הסכמה למדינה פלשתינית עצמאית היא קלף-מיקוח בידי ישראל, שעליו תוכל לוותר רק במסגרת הסדר הקבע, בתמורה לוויתורים פלשתיניים בתחומים אחרים. אך זו היא אשליה. בשלב זה ברור לשני הצדדים, ולרוב מדינות העולם, כי המדינה הפלשתינית בסופו של-דבר תקום. גם תיאורטית אין פתרון אחר לבעיה הפלשתינית, מאחר שישראל אינה תובעת ריבונות באזורים שבידי הרשות הפלשתינית, ואילו ירדן ויתרה מזמן על תביעתה לריבונות בשטחים. כמו כן, אין שום הצעה מעשית אחרת בנוגע למעמד הקבע של שטחים אלה, שישראל יכולה להעלות במשא ומתן, אפילו כעמדת-מיקוח. במצב כזה אין לדבר על הסכמה ישראלית למדינה פלשתינית כעל "קלף-מיקוח".

דעת הקהל הישראלית רואה באזורי השליטה של הרשות הפלשתינית "מדינה שבדרך", ולפי כל הנתונים משלימה, ברובה המכריע, עם רעיון המדינה הפלשתינית. הכרה זו לא תפגע בשום אינטרס מדיני ממשי של ישראל, ולא תעמיד את הממשלה לפני קושי בזירה הציבורית הישראלית. מובן כי היה עדיף לסכם את כל הנושאים ב"עסקת חבילה" אחת; אולם במצב הנוכחי נראה כי עדיף לאמץ את ההצעה המועלית כאן מלצפות באפס מעשה בהכרזת עצמאות חד-צדדית של הפלשתינאים ובמשבר הכפול שיפרוץ: בינינו לבין הפלשתינאים, ובינינו לבין רוב מדינות העולם.

נראה כי בכל מקרה צפויה הכרה של מרבית מדינות העולם במדינה הפלשתינית, גם אם ההכרזה תהיה חד-צדדית. עם זאת, יהיה אולי אפשר לשכנע מדינות חשובות רבות לא להכיר בגבולות המדינה הזאת עד לחתימת הסכם שלום בינה לבין ישראל. כך תוסר סכנת הבידוד המדיני מעל ישראל, במקרה שהעצמאות הפלשתינית תוכרז ללא הסכמתה ותזכה להכרה בין-לאומית רחבה.

גם אם תהיה הכרזה חד צדדית, יש לצפות כי הממשלה הנוכחית תעשה הכל כדי להימנע מעימות אלים, ואף תחפש דרכים לחדש את המו"מ. אולם אז היא תחשוף עצמה להתקפה קשה של הימין, כמי שהשלימה עם הקריעה לגזרים של הסכם אוסלו על ידי הפלשתינאים, ואף מנסה לפייסם באמצעות ויתורים נוספים. הכרזת עצמאות פלשתינית מתוך הסכמה עם ישראל, במסגרת תהליך שלום, תיטול את עוקצה של ביקורת זו.

קיימות הצעות שונות ל"הסדר ביניים לתקופה ארוכה" בין הצדדים, על בסיס חלוקה טריטוריאלית שונה מזו הקיימת היום. אפשר לשלב הצעות אלה בהכרה במדינה הפלשתינית, בלי להכיר בגבולותיה. ספק רב אם הצד הפלשתיני יסכים להסדר כלשהו שבמסגרתו יישאר במעמד של "רשות" ולא מדינה בשנים הקרובות.