הארץ, 27/10/2000

משה צימרמן ("תרבות וספרות", 20.10) מכתיר את חנה ארנדט, שספרה "אייכמן בירושלים" יצא לאחרונה בתרגום עברי, "אם הפוסט ציונות". על שום מה קושר צימרמן כתרים אמהיים לחנה ארנדט? על שום שעוד בשנות הארבעים והחמישים חשפה את פניה האמיתיים והאכזריים של הציונות ושל המדינה היהודית. אך לפחות חלק מהראיות לכך הן חלולות.

ארנדט גוזרת גזורה שווה בין חוקי נירנברג הנאציים לבין "הסכמתה של ישראל לחוק המחייב איסור על נישואי תערובת". חוקי הנישואין של ישראל, המבוססים על שיפוט ודין דתיים ועדתיים, הם אכן בלתי נסבלים; אך כפי שהסביר הפרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל ("ספרים", 30.8), דבריה של ארנדט הם "צירוף של בורות ורשעות". האמת היא שאין בישראל חוק האוסר על נישואי תערובת, וכאשר ח"כ מאיר כהנא הציע חוק כזה, פסל אותו יו"ר הכנסת, שלמה הלל, תקנון הכנסת תוקן, וההצעה לא עלתה להצבעה.  

ישראל אינה מאפשרת נישואין אזרחיים, אך מכירה בנישואי תערובת כאשר הם נעשים מחוץ לישראל או כאשר בית-דין דתי בישראל מכיר בהם (כמו, לעתים, בבית הדין השרעי המכיר בתנאים מסוימים בנישואי יהודייה למוסלמי). אם הדין הישראלי דומה לחוקי נירנברג, צריך להאשים גם את בריטניה והודו בהאשמות דומות. בריטניה הנהיגה בארץ-ישראל ובכמה ממושבותיה את הדין שהשאירה ישראל על כנו עשרים שנה אחרי שגרמניה הנאצית אימצה את חוקי נירנברג. הודו היא דמוקרטיה חילונית אך דיני הנישואין והגירושין נותרו בידי העדות הדתיות השונות ורק ב-1955 איפשר החוק ההודי גירושין כלשהם.

וזו אינה טעותה היחידה של ארנדט: היא טענה שתנועת החירות של מנחם בגין "קרובה מאוד באופן ארגונה, שיטותיה, הפילוסופיה הפוליטית והסביבה החברתית שלה למפלגות הנאציות והפאשיסטיות". אין להאשמה זו שום בסיס עובדתי.

תנועת החירות של מנחם בגין בעבר, והליכוד היום, הן מפלגות דמוקרטיות למהדרין - גם בעיני מי שמתנגד לדרכן - וההשוואה לנאצים ולפאשיסטים מעידה יותר על המאשימה מאשר על הנאשמת. "ביג מאמא" טעתה בגדול, גם אם ילדיה הפוסט-ציונים מתפעלים כל-כך ממשנתה.