תוצאות משאל העם באנגליה מצביעות על הבדל יסודי בין הצבעת הלונדונים והערים הגדולות האחרות באנגליה, לבין כלל התושבים. תוצאה זו מוכיחה את האימרה הנפוצה: לונדון מייצגת את השקפת העולם הליברלית, השמה דגש על ערכים אוניברסליים, ולעומת זאת, התושבים האחרים מאמינים באנגליה העצמאית המסורתית - Good old England. 

אין זו תופעה בודדת; גם ניו יורק אינה אמריקה, כפי שיודע זאת כל אמריקני; גם תל אביב אינה ישראל, כפי שהוכח בבחירות האחרונות לכנסת. אכן, בלונדון נשמעו מייד לאחר קבלת התוצאות זמירות תל־אביביות: "רוצים במדינת לונדון"; "על לונדון להתנתק מאנגליה" וכיוצא באלה - אמירות חסרות תכלית. 

מה גורם להן - לערים הגדולות - להיות כה שונות מהעמים שבהם הן יושבות? הרי מדובר בבני אותו עם, אותה שפה ואותה דת; עם זאת, ערים אלה מתאפיינות בהשקפת עולם ליברלית יותר, לאומנית פחות, פתוחה יותר לרב־תרבותיות, ופחות לטיעונים לאומניים.

הסיבה, לדעתי, נעוצה בכך שהעיר הגדולה היא בהכרח רבגונית וכוללת מגזרים שונים של אוכלוסייה. מכיוון שבעיר הגדולה מתרכז גם מסחר בינלאומי ופיננסי, היא גם פתוחה יותר לעולם הסובב אותה: מסחר זה הוא העיסוק הפחות לאומי והפחות שוביניסטי, שכן לכסף אין לא צבע עור ולא מוצא אתני כלשהו. מכיוון שהעיר מהווה גם מרכז אמנותי, תיאטרלי ומוסיקלי גדול - ולו רק מטעמים כלכליים טהורים - היא מושכת אליה אמנים, אנשי בוהמה וטיפוסי שוליים, המוצאים מפלט ברב־תרבותיות של העיר ומגדילים את הפלורליזם שלה: אנשים אלה הם "אחרים", ובאופן טבעי הם סובלנים וליברליים יותר מהממוצע במדינה.

משום כך, גם במדינה הומוגנית כמו גרמניה, ברלין היא העיר הקוסמופוליטית יותר, וההולך ברחובותיה שומע בליל שפות ומבחין במהגרים מכל קצות תבל. משום כך, לונדון פתוחה יותר לאירופה מתושבי הפרובינציה (סקוטלנד היא סיפור נפרד, והתמיכה הגדולה בהישארות באיחוד שם נובעת מקונפליקט ומהיסטוריה עתיקי יומין). לכן, גם האמירה שתל אביב אינה ישראל נכונה לחלוטין, אך גם בה אין אמת בלעדית. בלי לונדון אין אנגליה, ובלי תל אביב אין ישראל. ערים גדולות אלה מגדירות את המדינות שבהן הן נמצאות; הן גם מבטאות את תרבות המדינה וגם יוצרות אותה. 

 

מהי המשמעות הפוליטית של כל אלה? המסקנה היא שמדיניות נכונה מביאה בחשבון את הלך הרוח במדינה, אך גם את זה ששורר בעיר הגדולה. ליברליזם של עיר חייב להיות גורם בהתהוות מדיניות ארצית, גם אם פוליטית יש רוב בלעדיה. אך, וזה אולי העיקר, מדיניות זו צריכה לאזן בין האינסטינקט הלאומי - להבדיל מהלאומני - של הרוב המסרב להיעלם, לבין הרדיקליזם הליברלי של האליטה העירונית. מלומדים רבים באוניברסיטאות האנגליות הצהירו לא פעם שתם עידן הלאומיות והצביעו על לונדון, בצדק, כעיר פוסט־לאומית, אך זו היתה טעות מוחלטת. טעות זו היא בעיה גם של האיחוד האירופי. איחוד זה נועד ליצור שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי, וגם להקים מערכת של הגנה על זכויות אדם - ולא לבטל את הזהות הלאומית של המדינות החברות בו.

נכון, כפי שיכול להעיד כל סטודנט למדעי המדינה, יש מלומדים הסוברים שהלאומיות היא יצור מדומיין. ייתכן. אך גם כל הדתות הן מדומיינות וגם כל שפות תבל. החייאת השפה העברית כשפתה של מדינה, אף היא מדומיינת. אכן, לדברים מדומיינים יש כוח רב; הם מניעים אנשים והם שהניעו רוב מוחשי של אנגלים (הרוב האנגלי בעד עזיבה היה גדול יותר מהרוב בבריטניה כולה) להתרחק מהגלובליזציה של אירופה מוחקת־הגבולות, ולהתכנס אל תוך המסגרת הלאומית של אנגליה הישנה והטובה; כך נפרדה דרכם של רוב האנגלים מדרכה של לונדון בירתם. אכן, היתה זו שגיאה גדולה שהביורוקרטיה בבריסל ניסתה להכתיב את רצונה על בריטניה; ושגיאה נוספת היתה לכפות באמצעות אמנת ליסבון מעין חוקה על עמים כמו הולנד וצרפת, שדחו במשאלי עם את רעיון החוקה האירופית המשותפת.

מה הלקח מכל זאת? שאנגליה אינה זהה ללונדון אבל אנגליה היא גם לונדון, ובלעדיה, יופחת עושרה ומעמדה הבינלאומי של המדינה כולה. משום כך, אין מנוס מאיזון בין שתי ההשקפות. האינטרס הלאומי חייב להיות ממותן באינטרס האוניברסלי; וגם להפך. אין חזרה ללאומיות מתגדרת בדל"ת אמותיה, שאינה מתחשבת באחרים, אך אין גם קפיצה נחשונית קדימה לאוניברסליות רב־תרבותית המבקשת למחוק זהות לאומית קולקטיבית.

 

•••

האם פירוש הדבר שבא הקץ לגישה הרב־תרבותית האופיינית כל כך ללונדון? לא, שכן הבעיה עם הרב־תרבותיות, שדיוויד קמרון תקף אותה בעוצמה, לא היתה על עקרונותיה אלא עם פרשניה הקיצוניים. אין סתירה בין זכויות המיעוט לבין "בניין אומה", ורבים מהאקדמאים העוסקים בנושא אינם רואים כל סתירה בין מדינת הלאום המודרנית לבין הנהגת הגישה, המדגישה את השוני התרבותי של אוכלוסייתה המגוונת.

חלק מהריאקציה האנגלית נגד הליברלים האוניברסליים של לונדון, מקורה בפרשנות קיצונית שביקשה לשייך את הלאומיות לעבר, וסברה כי רב־תרבותיות פירושה הגירה בלתי מרוסנת של מהגרים המסכנים את תרבות הרוב. כפי שמסביר ליאב אורגד בספרו על ההגנה התרבותית של מדינות, לעיתים גם לרוב יש זכות להגן על תרבותו. 

המסקנה ברורה: על הגישה הליברלית, הרב־תרבותית, להתפשר עם הרגש הלאומי המסרב למות, ועל הרוב להתפשר עם המרכז העירוני הליברלי, שבלעדיו אין מדינה. במילים אחרות: חייבת להיות פשרה בין לונדון והרוב באנגליה. חייבת להיות פשרה בין תל אביב - שלה, במובן הערכי, אין כלל ייצוג בממשלה - לבין הרוב בישראל. בלי פשרה כזו גם העיר הגדולה וגם המדינה יוצאות ניזוקות.