מעריב, 10 נובמבר, 2006

ההאשמה החריפה ביותר, שהטילה צל כבד על שיקוליה של פרקליטות המדינה, נשמעה לא מפיהם של עתונאים, אלא מפיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.  זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, החליט מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד ראש המשלה אריאל שרון בעניין האי היווני. הדברים שהשמיע בעניין זה ביקרו בחריפות רבה את פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, וגרמו לרעידת אדמה במשרד המשפטים:

"היו תיקים בשנים האחרונות שהוגשו בהם כתבי אישום, למרות שחשבתי שלא היה מקום לעשות כן. התיקים של יעקב נאמן ורפאל איתן למשל. זה לא קשור לגישה מחמירה או מקלה. בעניינים כאלה, פשוט אסור לעשות דילוגים לוגיים או ראיתיים. המלחמה בשחיתות לא יוצאת נשכרת מזיכויים, אלא מהרשעות. עשויות להיות מסקנות שונות כתוצאה מניתוחים משפטיים שונים, וזה בלתי נמנע - אך אינני מאמין בגישה שאומרת, יש חורים בתיק, אבל שבית המשפט יחליט. זה לא ראוי כלפי הנאשם".

חייבים להדגיש: בכל המקרים שהותקפו בחריפות על ידי מזוז לא היו מקצת הפגמים שנתגלו בפרשת הג'יהאד שניהלו המשטרה והפרקליטות נגד רמון. בשום תיק מתיקים אלה לא היתה האזנת סתר, וודאי שלא היתה האזנה ללא היתר; לא היו שקרים בוטים של הפרקליטות; ולא הוגש כתב אישום בפזיזות חשודה כמו זו שהיתה בפרשת רמון - בלי שנציג הפרקליטות יראיין אפילו את המתלוננת כדי לעמוד על טיב עדותה. המשטרה והפרקליטות פעלו בעניין זה בתזזית מוזרה ובלבד שנגד רמון יוגש כתב אישום ושלא יהיה שר משפטים. עם פתיחת  החקירה שלל מזוז את סמכותו של שר המשפטים למלא את תפקידו. רמון נחקר, כמקובל במשטרת ישראל ובמשטרים לא-דמוקרטיים, במשך 7 שעות והכל היה מוכן להוקיע את שר המשפטים בבית המשפט - עד שבמקרה נתגלו שקרי הפרקליטות ותכסיסיה.

אני מאמין שמני מזוז שהוא לא רק משפטן מעולה אלא גם אדם ישר-דרך, שנכנע לאותם אנשים שאת דרכם תקף עם כניסתו לתפקיד, אך דווקא יושר זה מחייבו לנקוט שני צעדים הכרחיים:

*          לסגור, מכוח סמכותו, את התיק נגד רמון. לא תהיה זו פעם ראשונה שפגמים כה חמורים בהתנהגותם של המשטרה והפרקליטות מביאים לגניזת אשמה.

*          לפתוח בחקירה נגד החשודים בעבירות העולות מהחומר שפורסם על אודות דרכי החקירה, השגת תלונת המתלוננת-הלא-מתלוננת בדרכי רמייה ולחץ, הסתרה שקרית של האזנות הסתר, והטעיית עורכי הדין של רמון.

לשר המשפטים העתידי - יהיה אשר יהיה, ותהיה חקירתו הפלילית העתידית אשר תהיה - שמור תפקיד נוסף: להקים ועדה של משפטנים עצמאיים שימליצו על ארגון מחדש של משרד המשפטים עצמו ועל רפורמה בנושא האזנות הסתר - שהפרקליטות, וכנראה גם השופטים, לא מבינים כלל את חומרתה.

הבעיה נוגעת לעצם מהותו של המשטר הדמוקרטי. החשש הוא שהפרקליטות הפכה למכשיר פוליטי נגד ה"פוליטיקאים", שבלעדיהם אין דמוקרטיה. זהו חלק מתהליך הדלגיטימציה השיטתית של נבחרי הציבור, בלא שתוכח אשמתם. ברור הדבר שפוליטיקאים עבריינים מושחתים יש להעמיד לדין, אך, כפי שאמר מזוז בתחילת דרכו, שיטתה של הפרקליט אינה נלחמת בשחיתות.

רק בישראל הגענו למצב שהממשלה אינה יכולה למנות יועץ משפטי הנראה לה, אך היועץ המשפטי יכול לבחור את השרים הנראים לו על ידי חקירתם והעמדתם לדין. הקלות הבלתי נסבלת של חקירה כזו נובעת מהמצב המיוחד בישראל שבו ניתן לחקור כל אדם ללא הגבלת זמן וניתן להעמידו לדין, גם על פשעים חמורים, בלי שמוסד שיפוטי יאשר זאת: אין בישראל "חבר מושבעים גדול" או "שופט חוקר" או "שופט שלום מעמיד לדין" - כנהוג במדינות אחרות. היועץ המשפטי לבדו, מחליט לפתוח בחקירה נגד כל אדם; המשטרה פותחת בחקירה סמויה - דהיינו, סמויה בפני הנחקר וגלויה לתקשורת - והנאשם מוצא עצמו מוכפש במשך שנים לפני שהוא מובא לדין (אם בכלל). סמכות זו של המשטרה והפרקליטות היתה צריכה לחייב ריסון עצמי. אך אין ריסון כזה. גם בית המשפט העליון לא ריסן את הכוח הזה: הוא לא מתערב למנוע העמדה לדין, אך מתערב למען העמדה לדין. כך יצא שהפרקליטות והמשטרה קיבלו לידם כוח בלתי מוגבל ללא בקרה, ללא ערעור:

כח משחית, וכוחם האבסולוטי של הפרקליטות והמשטרה משחית באורח אבסולוטי.