הארץ,  27/01/2004  

בגיליון האחרון (מס' 6) של "קשת החדשה" מופיע תרגום נאום שנשא חוקר הספרות ג'ורג' שטיינר בפרנקפורט, לרגל זכייתו בפרס לודוויג ברנה. למי שמכיר את משנתו של שטיינר בכל הנוגע למדינת ישראל - הנאום הוא הפתעה מרעישה.

גם שטיינר וגם ברנה הם יהודים שגדלו בחיק התרבות הגרמנית והיו לאינטלקטואלים אירופים מובילים. ברנה - כמו היינריך היינה וגוסטב מאהלר - התנצר במאה ה-19 מתוך שאיפה להשתלב באליטה התרבותית האירופית. שטיינר אינו זקוק לכך. הצלחתו הבינלאומית לא ניכרה אותו מיהדותו. להיפך. שטיינר, פרופסור לספרות בקיימברידג', גאה בשייכותו לעם שהביא לעולם כמה מנביאי התרבות ההומניסטית. ביוצרים והוגים כמו מרסל פרוסט, פרנץ קפקא, פול צלאן, אליאס קנטי, קרל מרקס, לודוויג ויטגנשטיין, פרנץ רוזנצוויג - הוא רואה מופת ליהדות ולאנושות בכלל.

זרותם של היהודים, תלישותם, העדר הנחלה הטריטוריאלית - הם שמסבירים בעיני שטיינר את תרומתם לאנושות. מולדת היהדות היא הספר, לא האדמה. משום כך שטיינר מתנגד לציונות שהמירה את הספר במולדת ב"רמת הגולן ובעזה". הוא רואה בנוודות, בהעדר השורשים, את סימן ההיכר של התרבות הגבוהה, כלשונו: "שורשים יש לעצים, לאדם יש רגליים", וגם: "ראוי לו לאדם לאסוף דרכונים כמו בולים". באשרה שבדרכון שלו כתוב רק משפט אחד: "שום דבר אנושי אינו זר לי".

אפשר להתווכח עם שטיינר. אסף שגיב עשה זאת בכשרון רב בגיליון מס' 12 של "תכלת" במאמר "הבעיה היהודית של שטיינר". שטיינר הודה לו והשיב לו בגיליון מס' 15. ואולם אי אפשר להתעלם מעוצמת טיעוניו ומהשכנוע הפנימי העמוק שלו בדבר מקורותיו והשפעתו של הגניוס היהודי.

 שטיינר חוזר על אמונתו בגניוס זה גם בנאום בפרנקפורט, אך הוא מוסיף כמה דברים המדהימים את מי שמכיר את תפישת עולמו: הוא מדבר על ישראל בכאב. "במשך יותר מ-2,000 שנה של רדיפות... לא היה לאל ידו של היהודי להשפיל או לענות יצור אנוש אחר... ואילו ישראל... כדי לשרוד בסביבה קנאית באיבתה, רוויית שנאה, חייבת עכשיו לענות ולהשפיל שכנים". "היא חייבת לעשות זאת?" שטיינר שואל ואינו עונה. "האם זה מחיר גבוה מדי?" הוא תוהה, ובניגוד לאופנה הרווחת אינו מעמיד את מדינת היהודים אל עמוד הקלון: "אני יודע שהצגת שאלה זו כאן, ולא עוד אלא בגרמניה, היא מן הסתם חוצפה טרגית. הלוואי וייתן לי שפינוזה את תמיכתו".

ואז הוא אומר את האמירה הבוטה: "ישראל היא נס מוחלט, חלום מן התופת שהתגשם כבמטה קסם. עכשיו היא מקום המקלט הבטוח ליהודים. אם תתחדש צרה שוב - והיא תתחדש - באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבני ולבני בני".

אלה דברים מדהימים. שטיינר, הגניוס יהודי שהגיע לפסגת האקדמיה הבינלאומית, עטור כבוד ופרסים, חושש מ"צרה חדשה" ומעלה על הדעת, שבניו ונכדיו ימצאו מקלט בארץ מוכת טרור שהמירה את ה"ספר" בשטחים כבושים. איזו סיבה אובייקטיווית יש לחשש כזה? האם אפשר להעלות על הדעת, כי בבריטניה, בארצות הברית או בשווייץ - חבלי "נדודיו" של שטיינר - יהיו רדיפות שיאלצו את בניו למצוא מקלט בחוק השבות?

 הייתכן שבצד הגניוס קיים אצל יהודים גם מין "גן" יהודי סמוי, שאינו ניתן לבדיקה מדעית, העובר בתורשה ומגיב בחרדה עמוקה על כל חידוש של אנטישמיות? האם אין הגן הזה מדביק את נושאו בפחד, פן הקרקע היציבה שעליה הוא נודד אינה אלא מעטה דק העומד להיבקע ולחשוף את האש הנוראה שאכלה את אבותיו? האם זה הגן שהניע את איגנץ בוביס, מנהיג יהודי גרמניה, לצוות על קבורתו בישראל - והאם הוא שהשפיע עכשיו באופן כה דרמטי על עמדותיו של שטיינר?