הארץ, 29/10/2000

בין הקיצוניות לאכזבה ישנו נתיב שלישי, שגם אינו גורע מאחריות הפלשתינאים וגם אינו מוותר על תהליך השלום

חלק גדול מהציבור הישראלי סובל מחרדת נטישה: כאשר התיירים מתחילים לברוח, להקות מודיעות על ביטול הופעות וטיסות מתבטלות, הבטן מתחילה לקרקר והלב נצבט. רק אתמול היינו חלק מהעולם, מחוברים בסיבים אופטיים, בערוצי אינטרנט, בכבלים ובלוויינים, למציאות הגלובלית, ולפתע פתאום, שוב - אוי, כמה שהרגשה הזאת מוכרת - אנחנו לבד כאן בקצה מזרח, עם הפלשתינאים והעולם הערבי.

למחנה השלום הישראלי - המתקרא בישראל שמאל - יש חרדת נטישה כפולה: נטשו את ספינתו אלה שהיו אמורים להיות שותפים להשטתה למפרץ הבטוח של שלום וביטחון. מכיוון שכך, נוטשים את הספינה רבים וגם טובים ומוצאים מקלט באי האי-שפיות, שם שולטים אלה הקובעים כי ישראל אשמה בכל וכי כל עוד לא נקבל את כל התכתיבים הפלשתיניים, לא ייכון שלום ואנו, הגזענים, נישא באחריות לפשע המלחמה הבאה.  

אחרים מוצאים מקלט באכזבה: הם רואים במה שקורה לאחרונה בארץ עילה להכאה על חטא השלום הנכזב ולחזרה בתשובה מכל מה שהאמינו בו זה עשרות שנים. אך בין האי-שפיות לאכזבה ישנו נתיב אחר, שגם אינו גורע מאחריותם של ערפאת והרשות הפלשתינית לפיצוץ תהליך אוסלו וגם אינו מוותר על התהליך עצמו. ממה נובעים, בעצם, חילוקי הדעות העמוקים במחנה השלום? מהבדל יסודי בין יונים פסימיות - ביטוי של אהוד בן עזר - לבין יונים אופטימיות.

האופטימים חשבו כי אפשר להגיע לשלום מהיר אם רק ינצחו המתונים בישראל ואם ייעשו די ויתורים לפלשתינאים; הפסימים, כמו כותב שורות אלה, סברו, ועודם סוברים, כי אין מנוס מתהליך השלום ומדבקות בו למרות הכל. זאת, לא רק משום שאין אלטרנטיווה (וכי מלחמה לא תביא להמשך התהליך המדיני מאותן עמדות מנוגדות של שני הצדדים?), אלא דווקא בשל מצבה הקשה של המדינה היהודית בתוך עולם ערבי-מוסלמי עוין. המשך המשא ומתן לשלום עם הפלשתינאים דרוש לצורך הגשמת שלוש מטרות, שכולן משרתות את האינטרס הישראלי:

ראשית, תמיד קיימת התקווה שיחסם של ההנהגה הפלשתינית ושל העולם הערבי למדינה יהודית במזרח התיכון ישתנה בתכלית - ולו רק בשל חוסר התכלית של אי-השלמה עמה.

שנית, רק אם ישראל יוזמת ומתמידה בתהליך המו"מ - הקשה, המרגיז והמתסכל - עם הפלשתינאים, היא יכולה להבטיח לעצמה גיבוי של ארצות הברית, הן של הממשל והן של דעת הקהל, שלו נזדקק חלילה ביום סגריר.

שלישית, ישראל חייבת להרוויח זמן כדי לגדול ולהתחזק, דמוגרפית, כלכלית וצבאית. הסכם השלום עם מצרים ממחיש עניין זה; צדק הימין הקיצוני שניבא כי ישראל תוותר למצרים על נכסים תמורת הבטחה לנורמליזציה, שהאחרונה תפר אותה. אך הסכם זה, גם אם אין הוא יותר מאשר הסכם אי-לוחמה, מעניק לנו פסק זמן שבו הגבול הדרומי שקט. הוצאות הביטחון ירדו ירידה תלולה והיא שאיפשרה את צמיחתה הכלכלית האדירה של ישראל ובעקבותיה את קליטתם של מיליון עולים שבניהם ובנותיהם משרתים בצה"ל.

מכל הבחינות האלה אין למחנה השלום על מה להצטער ואין לישראל, דווקא בשל הסכנות האורבות לה, אלטרנטיווה להמשך המסלול הקשה של משא ומתן - המלווה גם בתקווה, גם בפיכחון וגם בחרדה שמא נטישתו תוביל למצב קשה הרבה יותר.