הארץ, 30/11/2000

בתוך זמן קצר תחליט הכנסת אם להשאיר על כנה את שיטת הבחירה הישירה, שיטת שני הפתקים, או להחזיר את המודל הקודם של בחירת הנציגים לפרלמנט בשיטה יחסית טהורה, והם הבוחרים את ראש הממשלה ויכולים גם להחליפו באחר.

שתי השיטות עוררו אי נחת: הבחירה הישירה לא יצרה דיקטטורה של אדם אחד, כפי שהזהירו מתנגדיה, אבל הולידה מצוקה מסוג אחר: שתי כנסות שבהן ראש הממשלה לא הצליח להשיג רוב פרלמנטרי להמשך כהונת הכנסת. בצד הזכות ראוי לרשום, כי השיטה הזאת העניקה לראש הממשלה חופש פעולה לנקוט עמדות שנויות במחלוקת בעניינים מדיניים (נתניהו באחוזת וואי, ברק בקמפ דייוויד) ומנעה החלפת ראשי ממשלה באמצע קדנציה. לולא חוק הבחירה הישירה, היה היום ח"כ אריאל שרון ראש הממשלה.  

יתרונה של השיטה הישנה היה בכך, שבה בדרך כלל זכו ממשלות לאמון הפרלמנט במשך רוב שנות כהונת הכנסת. לעומת זאת, היא הולידה לא רק את "התרגיל המסריח" הידוע לשמצה - הניסיון באביב 1990 להחליף את יצחק שמיר בשמעון פרס תמורת שוחד פוליטי - אלא גם הפקירה את הממשלה לאיום מתמיד של מיעוט בכנסת להחליף אותה.

האם הבחירה היא רק בין שתי השיטות הבעייתיות הללו? האם אין דרך ביניים? מכיוון שלשינוי שיטת הבחירות היחסית הארצית לשיטה אזורית יחסית אין רוב בכנסת נותרו רק שתי חלופות לשתי השיטות גם יחד: האחת היא ההצעה, שהועלתה לא פעם בכנסת, ולפיה תבוטל הבחירה הישירה, אך ראש הממשלה ימונה מתוך המפלגה שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר. הוא יוחלף לא על ידי הצעת אי-אמון, אלא על ידי הצבעה בעד ראש ממשלה חלופי (כפי שנקבע בחוקת גרמניה). להצעה זו יש יתרון מבחינת האפקטיוויות והיציבות של הממשל, אך היא גוזרת כליה על מפלגות כמו המפד"ל, האיחוד הלאומי ומרצ, שמצביעיהן ינטשו אותן כדי לתת למפלגה הגדולה הקרובה אליהם את מרב הקולות.

הצעה אחרת מנסה לשלב את היתרונות של שתי השיטות ומתבססת על הניסיון האיטלקי. איטליה, כמו ישראל, התאכזבה קשה מהשיטה היחסית, שינתה את שיטת הבחירות לפרלמנט ואימצה שיטה של בחירה ישירה של ראשי ערים וממונים על מחוזות (שם נהוגות בחירות גם של הממונה, הפרפטו, וגם למועצה האזורית).

אך הבחירה הישירה באיטליה שונה מהבחירה הישירה בארץ: שם היא נעשית באמצעות פתק אחד. ליד שמו של המועמד לראשות המחוז או העיר מופיעים שמות המפלגות התומכות בו. הבוחר מצביע בפתק אחד למועמד, ומסמן את אחת המפלגות התומכות בו. הבוחר אינו רשאי להצביע למפלגה אחרת, שאינה תומכת באותו מועמד. הרעיון פשוט: לקחת את היתרונות של שיטת הבחירה הישירה בלי ליצור מצב, שלנבחר הישיר אין רוב בגוף הפרלמנטרי. פרופ' עמנואל אוטולנגי מסביר, כי השיטה המקומית והמחוזית הצליחה כל כך, עד שיש רצון להעתיקה לבחירות לראשות הממשלה ("ג'רוזלם פוסט", 22.4).

גם להצעה זו יש חסרונות. מה תעשה מפלגה שאינה רוצה להתייצב לצדו של מועמד זה או אחר? ואיך תנהג מפלגה שאינה רוצה שמפלגה אחרת תתייצב לצד המועמד שלה? ועם זאת, השיטה האיטלקית ראויה לדיון ולבדיקה קודם שחוזרים לשיטה הישנה, שבה חבר כנסת אחד יכול לסלק את ראש הממשלה ולהחליפו באחר. הכותב הוא יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט .