הארץ, 02/07/2000

למרות הביקורת הרבה והרשעות שגויות, אין שינוי בחוק הישראלי המאפשר להרשיע אדם רק על סמך הודאתו

מי שעוסק במשפט הפלילי בישראל מתרשם כי קשה לתקנו, גם כאשר עולה זעקה ציבורית למען תיקון כזה ואפילו כאשר ועדות ציבוריות ממליצות עליו. אפשר לשנות שיטות ממשל אך לא את דיני הראיות במשפט הפלילי.

מבחינות רבות המשפט הפלילי בישראל הוא יוצא דופן וסובל מפגמים רבים: כך, למשל, רוב האישומים הפליליים מוגשים בישראל על ידי המשטרה ורק מיעוטם על ידי הפרקליטות. ברוב המדינות הדמוקרטיות הגשת כתב אישום, כשמדובר בעבירות פליליות חמורות, מותנית באישור ההעמדה לדין על ידי רשות שיפוטית (גם בארץ היה אישום כזה טעון פעם אישור של שופט חוקר, אך הכנסת בפזיזותה ביטלה חוק זה בענותה אמן אחר יוזמת משרד המשפטים).  

ועדה ציבורית בראשותו של עו"ד חיים צדוק המליצה אמנם לקבוע כי רק הפרקליטות תגיש כתבי אישום כאשר מדובר בעבירות פליליות, אך המלצה זו אינה מתבצעת. זאת למרות ממצא חמור של הוועדה, ולפיו "הערבוב שבין הגוף החוקר לבין הגוף המנהל את התביעה איננו רצוי, שכן הגוף החוקר עניינו בהשגת תוצאות, וקיים חשש כי לא תופעל הבקרה הראויה לפני העמדתו של אדם לדין משיקולים של חוסר רצון להודות בטעות של מערכת החקירות". בדומה לכך גם המלצות ועדת השופט גולדברג (היום מבקר המדינה) משלהי 94' בעניין הקלטת הודאות של נאשמים בווידיאו אינן מתבצעות, אף שכל הניסיונות שנעשו בעניין זה במחוז חיפה והצפון הוכיחו את יעילות ההקלטה.

כך גם בעניין הביקורת הרבה על הרשעה המסתמכת רק על הודאת נאשם, שלא הובילה לשינוי בדין הקיים. בישראל אפשר לשלוח אדם למאסר עולם גם אם אין בדל של ראיה המעידה על אשמתו, פרט להודאה שהוצאה ממנו בחדר החקירות של המשטרה בלי נוכחות עורך דין. הרשעה כזאת יכולה להינתן גם ברוב דעות, כמו במקרה של סולימן אל-עוביד, שהורשע באונס ורצח חנית קיקוס, או במקרה של עטווה אל-טורי שהורשע ב-80' ברצח ורד וינר ואשר הרשעתו אושרה בבית המשפט העליון ברוב דעות, בניגוד לעמדתו של השופט משה בייסקי שהתנגד להרשעה מאחר שלא שוכנע מעבר לספק סביר באשמתו. המשפט הישראלי מתקמצן במשפטים חוזרים: איש לא זוכה עדיין במשפט כזה והפרקליטות מתנגדת תמיד וללא יוצא מהכלל לכל בקשה לקיימו. על פי המסורת היהודית גם הקדוש ברוך הוא יכול להשתכנע שטעה; על פי המסורת הישראלית, בתי המשפט לעולם אינם טועים.

לעומת זאת, יש משטרים שדאגו גם לאכוף חוקים וגם לשמור על זכויות מינימליות של חשודים. כך, למשל, חוקת יפאן קובעת בסעיף 38 - בדומה למשפט העברי הגורס שאין אשם "משים עצמו רשע" - כי אין להרשיע אדם "אם הראיה היחידה נגדו היא הודאתו הוא". אילו היתה קיימת הוראה כזאת בחוק הישראלי, לא היתה באה לעולם שערוריית ההרשעה של כנופיית מע"צ - הכנופיה שלא היתה וההאשמות שפוברקו על ידי המשטרה - ועמוס ברנס לא היה מורשע בנסיבות כה תמוהות. כמו כן מבטיח סעיף 37 לחוקת יפאן, כי לכל נאשם מוקנית הזכות לסיוע משפטי מלא בעת המשפט - ישראל מבטיחה סיוע כזה רק למי שצפוי לעונש של חמש שנים ומעלה. סעיף 40 לחוקת יפאן קובע, כי כל מי שזוכה בדין פלילי זכאי לפיצוי מהמדינה על מאסרו. בישראל הפיצוי אינו אוטומטי וניתן רק במקרים ספורים ויוצאי דופן (לפי סעיף 80 לחוק העונשין).

המקרה היפאני מוכיח שוב כי אין הצדקה לחריגות הישראליות בתחום זכויות האדם. אלה לא סייעו למלחמה בפשיעה ופגעו קשות בזכויותיהם של חפים מפשע. אין זה נכון שהמלחמה בפשע דורשת פגיעה בזכויות הנאשמים. לא אחת ההיפך הוא הנכון: בפרשת מע"צ הרשעת השווא של חברי הכנופיה שלא היתה מנעה את העמדתו לדין של המצית האמיתי - שזהותו היתה יכולה להתברר במשך המשפט. הוא, האשם, לא נחקר ולא הודה. אך בית המשפט המחוזי, וגם בית המשפט העליון, סמכו באורח עיוור ולא רציונלי על הודאתם של נאשמים - אותה הודאה שביפאן ובמדינות אחרות לא היתה יכולה להיות בסיס בלעדי להרשעה.