הארץ, 14/01/1998 (מוסף ספרים)

שנאה, אבינועם בן זאב (עורך). הוצאת זמורה-ביתן, 201 עמ', 53 שקלים לא, לא עוד ספר על אהבה. ספר על שנאה: קובץ מאמרים ורשימות, בעריכת אבינועם בן זאב, שכולם נסובים על שנאה - זו השוכנת, יחד עם בת זוגתה הקנאה, עמוק בתוך מרתף אישיותנו ויוצאת לה, מדי פעם, להפליא את מכותיה ביריבינו ובנו עצמנו.

השנאה היא ניגודה של האהבה, אך היא שותפה לה בכמה תכונות. במאמר "על טבעה של השנאה" מדגיש אהרון בן זאב את הדמיון בין השתיים: "בשתיהן יש הערכה כוללת של הזולת"; אך לא סתם הערכה, אלא ראייה מעוותת של השנואים או האהובים. ראייה זו מתעלמת מחסרונות או מעלות ומשבשת את הדעת ואת שיקול הדעת. שנאה ואהבה יכולות להתחלף זו בזו במהירות מסחררת - ניסיון החיים, הספרות והדרמה מלאים דוגמאות לכך - ובשתיהן יש גיוס עצום של אנרגיה נפשית. אנו עוסקים איפוא באחת התכונות המובהקות של המין האנושי; אם כי שלמה הראלי, במאמרו המופיע בספר, "על החיה שבאדם והאדם שבחיה", מעלה את השאלה אם גם בקרב בעלי חיים קיים רגש השנאה.

כל המאמרים מעניינים, כתובים בשפה קריאה - גם כאשר הם עוסקים בהיבטים סוציולוגיים מקצועיים - ואינם חוטאים בהטפת מוסר בנוסח הוורוד של מתקני עולם אוטופיים. המאמרים גם נקיים מראייה פשטנית הרואה בשנאה, בכל שנאה, תופעה שלילית תמיד, שראוי לסלקה ולהשמידה. השאלה האתית הזאת - אם מוצדק לשנוא את הראוי לשנאה - מקבלת משמעות מיוחדת בדורנו; שכן במאה שלנו הגיעה הפוליטיזציה של השנאה לדרגות של היסטריה לאומית גורפת, שתוצאותיה הקטסטרופליות - גם בשל כוחן הריכוזי של הממשלות, גם בשל היכולת הטכנית לתרגם שנאה לייצור מוות המוני - ניכרו בשתי מלחמות העולם ובשואת יהודי אירופה. הספר גם אינו מזכיר את התופעה המפחידה מכל - רצח המוני בלא שנאה: זריעת מוות בלי היצרים שליוו בעבר מלחמות של עמים ושבטים; רצח בני אדם במונחים של חיסול מזיקים - בלי רגשות אנוש, בלי השנאה המסורתית.

ליהודים ולישראלים יש עניין מיוחד בהארת המרתף שבו שוכנת השנאה. יהודים היו תמיד קורבן לשנאה מטורפת, ארוכת ימים, מפלצתית בעצמתה, והם עצמם הואשמו ומאשימים את עצמם בשנאה עצמית. ואולם הספר אינו עוסק במישרין בשתי שנאות אלה, אלא בשני מאמרים העוסקים בשנאה שכל כולה תוצרת ישראל: האחד, מאמרה של ניצה ינאי, "שנאה בקונטקסט לאומי", העוסק בשנאה הלאומנית-דתית כלפי השמאל ובשנאה כלפי הערבי; האחר, מאמרו של דן אוריין, "שנאת היהודים בתיאטרון הישראלי".

שני המאמרים מלווים אסמכתאות: הספר מביא - לראשונה לציבור הקוראים, אם כי הדברים אינם חדשים לכותב דברים אלה - מבחר ממכתבי השנאה שנשלחו לחברי כנסת מהשמאל ובראשם, כמובן, יוסי ושולמית אלוני. המאמר השני מביא ציטטות מהמחזאות הישראלית, וגם זו המשכילית שקדמה לה, המתארת את "הצד השני" - הדתי או החרדי - באורח סטריאוטיפי ושלילי.

מאמרו של דניאל סטטמן מוכיח בצורה הגיונית כי השנאה, בניגוד ליצר, ניתנת לכיבוש באמצעים חינוכיים, וכי מאזן התועלת יכול לשכנע אדם לכבוש את שנאתו. השנאה שונה מהכעס: הכעס הוא ביטוי לרצון לתקן את העוול שנעשה לכועס; השנאה מבקשת לכלות את נשואה, ומשום כך ניתן להוכיח את חוסר טעמה ואת סכנתה, אך גם מי שמשתכנע מהיכולת לבטל או להקטין את השנאה הטוטלית, אינו יכול להיעזר בהסבריו של סטטמן בכל הנוגע לשנאות הקבוצתיות הגדולות - שנאת הזרים, האויבים, הגורמים המסוכנים - שנעשו כה דומיננטיות במאה הזאת. כמו כן, קשה לנו להסביר את הקשר האימננטי שבין הדתות המונותאיסטיות לשנאה כלפי הכופר ולשונה, כפי שבא בעבר לידי ביטוי פרדוקסלי בנצרות, האוהבת את האדם - למרות חטאו הקדמון - ואוהבת את המחילה, אבל נוקמת ב"אויביה" ונוטרת להם; או באיסלאם הקיצוני הרצחני בימינו, הטובח בתיירים נוצרים במצריים, ביהודים בישראל ובמוסלמים באלג'יר.

בכלל, דומה כי הניתוחים והדוגמאות שבספר חלים יותר על השנאה הפרטית - זו המוכרת לנו מניסיון החיים האישי - מאשר על שנאה כתופעה חברתית, דתית ולאומית. כזה הוא מאמרה של שולמית אלמוג, "שנאה במשפט", העוסק באורח יסודי ביחס שבין גורם השנאה למשפט הפלילי ולשלוחות אחרות של עולם המשפט. מאמרו המעניין של אבינועם בן זאב, עורך הקובץ, "שנאה וטבע האדם", מעורר את שאלת כל השאלות: אם השנאה היא חלק בלתי נשלט בטבע האדם או שמא היא נתונה לשיקול דעתו. המחבר מדגיש את אופיו המורכב של רגש השנאה, אך מדגיש את הצורך בשימוש בחשיבה כדי לנטרל את עוצמת הרגש ואת הכפייתיות הכרוכים בשנאה, ושבגללם היא תמיד רעה.

כאמור, רק שני מאמרים עוסקים במישרין בשנאה כתופעה המאפיינת חלקים כה גדולים בחברה הישראלית. בל ניתמם: בחברה כשלנו, רוויית מלחמות וטרור, שלא{~ ידעה שום תקופה של שקט, רק אדם נאיווי לחלוטין יצפה להעדר שנאה כלפי אויב אמיתי או מדומה. אך הממצאים שמביאה ניצה ינאי מעוררים דאגה גם בקרב מי שמכיר את המציאות. מכתבי השנאה לאנשי רצ, שהיו גם נושא למחקר משותף של הכותבת ושל בני טמקין, היו אמנם אינדיווידואליים, אך הדימויים כולם שאובים מעולם הסמלים של המגזר הימני הקיצוני, ששנאתו מתבטאת לא רק במלים. מעניין הוא כי מכתבי השנאה האלה מופנים לאנשי השמאל הציוני ולא לאנשי חד"ש, למשל. השמאל הציוני מצטייר כבוגד דווקא משום שהוא שייך לקולקטיב היהודי. הערבים, לעומת זאת, הם הקולקטיב השנוא בשל היותו אויב מאיים.

המאמר מצטט מחקר שלפיו שיעורי השנאה הגבוהים ביותר באוכלוסייה היהודית כלפי הערבים מצויים בקרב בנות דתיות (62%) והנמוכים ביותר בקרב בנות לא דתיות (28%). ניתוח התשובות מצביע על עובדה שחשוב להדגישה: היחס השונה מוכתב, בראש ובראשונה, בידי המערכת החינוכית והחברתית שלתוכה גדלו הנשאלים. במלים אחרות: "אויבים" ו"בוגדים" הם "סמכויות חברתיות אשר מכוננות שנאה".

אכן, סמכויות חברתיות אלה הן המדאיגות את המתבונן בנעשה בישראל. רגש השנאה קיים בישראל, גם מהצד החילוני-השמאלי (כלפי החרדים, למשל), אך הסכנה החברתית הלאומנית-הדתית מולידה גם אלימות בפועל - אלימות המגדילה את המעגל השוטה של שנאה המולידה שנאה. ינאי מצביעה גם על הדרך הרציונלית להפגת שנאה דו-קוטבית מסוג זה: "המושג של הכרה הדדית או תלות הדדית חיוני להבנת השנאה (...) והוא דורש הכרה של כל קבוצה בזהות הנבדלת של הזולת". השאלה הנותרת בלא תשובה היא זו: האם ניתן להטמיע תהליך כזה בתנאיה של החברה הישראלית? ייתכן שהדבר יכול להיעשות בתהליך הדרגתי של חינוך מגיל צעיר, בתנאי שחינוך כזה יוכל להינתן שלא במסגרת החוויה הקולקטיווית המעצבת את הכרתו של הפרט; ואולם השאלה אינה קלה. לפני זמן מה התכנסה קבוצה גדולה של אנשי כהנא - שמספרם והשפעתם בחברה הישראלית גדלים והולכים - וקראו במקהלה רוויית משטמה "רבין רוצח". כלומר, הנרצח הוא הרוצח ותומכי הרצח הם התובעים "תיקון העוול" לרוצח. מה אפשר לעשות כדי לשנות את עמדתם? האם גם כלפיהם נדרשת מאתנו ההכרה בזהותם הנבדלת, והאם מוסרי או לא-מוסרי מצדי לשנוא אותם שנאה גורפת ולוהטת.

ספרו של ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין "מהרצל עד רבין והלאה" ראה אור בהוצאת שוקן