הארץ, 06/08/2000

רוב מבין הערבים הישראלים רואים בישראל הדמוקרטית דגם טוב יותר ממדינת פלשתין, למרות העדר השוויון

ההצעה שהועלתה באורח לא רשמי להחליף את אזורי המשולש הערבי במובלעות של ההתנחלויות בשטחים קוממה נגדה את חברי הכנסת הערבים. אף כי לא הועלתה רשמית, די היה בהשמעתה בציבור לעורר תגובת נגד חריפה: ח"כ האשם מחאמיד ("מעריב", 18.7) ראה בה גילוי של גזענות ואפילו "טיהור אתני לשמו".

ח"כ מחאמיד צודק בכך שאין להעביר את אזרחי ישראל למדינה אחרת בלא הסכמתם, והוא מוסיף וטוען כי אף על פי שמדובר בהעברת התושבים והקרקע, ההעברה אינה כוללת את הקרקעות שהופקעו בעבר מיישובים אלה. אך איזו גזענות יש כאן? איזה "טיהור אתני"?  

אכן, העברת טריטוריה מתחום מדינה אחת לאחרת לא רק מחייבת הסכם בינלאומי אלא מלווה לא פעם גם במשאל עם בקרב תושבי הטריטוריה המועברת. כך, למשל, עבר חבל הסאאר לתחומה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בעקבות משאל עם שהתקיים שם ב-1954. בדרך כלל, ובאופן מובן מאליו, תושבים המשתייכים ללאום של המדינה שאליה מבקשים לספחם מצביעים בעד "השיבה הביתה". זו בעצם היתה תביעתם של הקפריסאים, שרצו איחוד עם יוון (אנוסיס), וזו התביעה של הקתולים בצפון אירלנד. התנגדותם של הנציגים והתושבים הערבים הישראלים - שרובם מגדירים עצמם גם בני העם הפלשתיני - להעברתם למדינת פלשתין היא תופעה יוצאת דופן, חסרת תקדים.

אין זה רק עניין של התבטאויות של נציגים ערבים. על פי כל הסימנים, גם אם יתקיים משאל עם כזה, רוב גדול יהיה נגד מעבר לפלשתין ובעד הישארות בישראל. בסקר שעשה השבועון הערבי הנפוץ "כל אל-ערב" בקרב מדגם מייצג של 1,000 תושבי אום אל-פחם, הביעו 83% התנגדות להעברת העיר למדינה הפלשתינית העתידה לקום ורק 11% תמכו בהעברה כזאת. ה"הרלד טריביון" מ-25.7 מדווח על 15 ראיונות עם תושבים ערבים בבית חנינא, ש"רוב ברור" מהם הודיעו לכתבת העיתון על רצונם להישאר בשלטון ישראל ולא לעבור לריבונות פלשתינית. איש לא בדק תופעה זו: כיצד זה טוב עולה של ישראל - זו המושמצת מבית ומחוץ - מחיים בחיק מדינת הלאום הפלשתינית? מדוע כדאי לחיות "כאזרחים סוג ב'" במדינה יהודית ולא כאזרחים גאים במולדת הפלשתינית?

ההסבר הנפוץ הוא שמערכת הביטוח הלאומי בכלל, וקצבאות ילדים בפרט, הן העומדות מאחורי עמדה זו. בהעדר מחקר קשה לדעת מהי האמת. עם זאת, חלק ממרואייני ה"הרלד טריביון" אמרו כי הם רוצים להישאר בישראל גם בגלל הביטוח הלאומי אך גם בגלל הרתיעה ממשטר השחיתות של הרשות הפלשתינית ומ"הברוטליות של המשטרה הפלשתינית המסוכסכת". כותב יוסף אלגזי ("הארץ", 1.8): "אסור... לשגות באשליות כאילו האזרחים הערבים משלימים עם מדיניות האפליה הנהוגה כלפיהם... הם למדו, בשנים האחרונות, להכיר מקרוב את משטר הפחד, הדיכוי והשחיתות השורר ברשות הפלשתינית בהנהגת יאסר ערפאת". ייתכן שהצטרפו כאן כמה שיקולים: גם הרצון לחיות במדינת הרווחה הישראלית - אפילו היא מושמצת תדיר - וגם הרצון לחיות, למרות העדר שוויון מלא, בחברה דמוקרטית ופתוחה שיש בה גם זכות פנייה לבתי משפט עצמאיים, גם עיתונות עצמאית, גם מידה רבה של שקיפות; חברה העדיפה על פני סבלותיו של המשטר הלא-דמוקרטי, אף שהוא מבטא את הלאומיות של הערבים הפלשתינאים. וייתכן שזהו סימן, לא יחיד, למשהו עמוק יותר: המסורת של מדינות ערב הדבקות בשלטון סמכותי, לעתים שושלתי, אינה חזקה כפי שהדבר נראה כלפי חוץ; יש סימנים לכך שמעצרו של ראש מכון אבן חלדון במצרים, יותר משהוא מצביע על כוחו של השלטון המסורתי, משקף כוחות תת קרקעיים בעולם הערבי, הרוצים לשלב את מסורתם התרבותית ואת שורשיהם הדתיים בדמוקרטיה מודרנית ופתוחה. ישראל, מבחינה זו, היא הדוגמה המושמצת והמושכת כאחד.