הארץ, 26/09/2000

מן המפורסמות הוא, שאין כל קשר בין נתונים לבין הלוך רוח לאומי. בימיו של ג'ון מייג'ור החלה הכלכלה האנגלית לפרוח, אך מצב הרוח - כפי שהשתקף במשאלי דעת הקהל - היה בשפל המדרגה. רק עלה טוני בלייר לשלטון, ומצב הרוח השתנה מקצה לקצה אף שהנתונים האובייקטיוויים לא השתנו.

את החברה הישראלית, כפי שאפשר לחוש ולקרוא, מאפיין הלוך רוח של אכזבה עמוקה: העימות עם ש"ס, ובעיקר הדברים המזעזעים באמת שאמר הרב עובדיה יוסף על קורבנות השואה - היוו שיא, או שפל, של תהליך מתמשך. החברה הישראלית אכן מקוטבת ושסועה בשני נושאים: השלום ומעמדה של הדת במדינה. השסע הראשון פחות מאיים ממה שהוא נראה, שכן רוב גדול בציבור (כולל אנשי ימין) מוכנים לפשרות מרחיקות לכת, לרבות הקמת מדינה פלשתינית, וחילוקי הדעות נסובים על מידת נכונותו של הצד השני לפשרה (הפלשתינאים, המצרים והסורים מקפידים להעמיק ספקות אלה) ולא על עניין עקרוני. המחלוקות הגדולות על ארץ ישראל השלמה גוועו ומתו עוד בתקופת שלטונו של נתניהו.  

אך לעתים נדמה, שהמועקה כללית יותר ונובעת מרגש הזרות התוקף ישראלים ותיקים לנוכח המתרחש בארצנו: ישראל היא לא סתם ארץ דינמית, אלא ארץ שקצב השינויים בה מהמם ולפעמים מבהיל. הנוף משתנה במהירות, ולקצב הפיתוח והבנייה אין אח ורע. מי שיבקר למשל באשדוד, באשקלון או בבאר שבע - לאחר תקופה שלא היה שם - יתקשה למצוא בהן נופים מוכרים: את הנופים הרדומים והקסומים של ארצנו כיסו קניונים, אזורי תעשייה ורבי-קומות.

קצב גידול האוכלוסייה הוא כזה, שישראלים שגדלו כאן בשנות ה-70 מוצאים את עצמם במיעוט: בעת מלחמת ששת הימים - שרבים עדיין זוכרים אותה היטב - מנתה ישראל רק 2.7 מיליוני בני אדם, מהם 2.3 מיליוני יהודים. היום אנו מונים יותר מ-6 מיליונים (6.28 מיליונים ביולי 2000, מהם 4.93 מיליוני יהודים). אין פלא, שקצב הגידול הזה - שאינו כולל את העובדים מחו"ל ואת העובדים הפלשתינאים החיים בקרבנו - מעיק על הוותיקים, על מי שהיו רוב ונהפכו בתוך זמן קצר למיעוט. "תחושות בטן" רבות מציקות לציבור הוותיק: נדמה לו, שהיישוב היהודי בישראל לא רק גדל אלא גם הזדקן בשל העובדה שרבים מהעולים הם קשישים והמשפחות העולות הן מעוטות ילדים.

לחלק מהתחושות הללו אין בסיס: שיעור הילדים בישראל הוא הגדול ביותר בעולם המפותח: 34% מאוכלוסיית ישראל בשנים 1997-1995 היו ילדים עד גיל 17 (באוכלוסייה היהודית - 32%). אמנם זו ירידה לעומת שנות ה-70, שבהן היה השיעור 39%, אך עדיין ישראל היא מדינה צעירה ביותר. לשם השוואה - שיעור הילדים באיטליה, גרמניה ויפאן אינו גדול מ-20%, ואפילו במדינות העולם החדש - אוסטרליה וארה"ב - השיעור הוא 26%. העובדה ששיעור הילדים כה גדול צריכה, למעשה, גם לתקן כלפי מעלה את חישובי התמ"ג לנפש בישראל, והיא מקטינה את הנטל על תשלומי הקצבאות בעתיד. משתי בחינות אלה מצבה של ישראל טוב יותר ממצבן של מדינות עשירות ממנה. במדינות עניות כמו מצרים, סוריה וירדן שיעור הילדים גדול מ-40%, אך בשל עוניין של החברות הללו השיעור הגדול הזה רק מכביד עליהן.

צב גידול האוכלוסייה הזה, אף שהוא מגביר את צפיפות האוכלוסייה, חיוני לכוחה של ישראל מבחינות רבות: מבחינה כלכלית נחוצה מאסה קריטית של שוק פנימי כדי לייצב משק מייצא. הדוגמה של מדינות סקנדינוויות, כמו איסלנד ונורווגיה, שאוכלוסייתן קטנה מזאת של ישראל אך הן עשירות יותר - אינה רלוונטית שכן יש להן שוק פנימי גדול, הכולל את כל המדינות הסקנדינוויות. מאסה קריטית כזאת דרושה גם כדי ליצור ביקוש גדול יותר לתיאטרון העברי ולשוק הספרים העברי שאי אפשר לייצאם. גם קיצור דרסטי של השירות הצבאי - הדרוש לחברה הישראלית כמו אוויר לנשימה - יתאפשר רק אם האוכלוסייה תמשיך לגדול.

נכון, היה צריך להיערך באופן מוצלח יותר לישראל גדולה, שתרכז בתוך זמן קצר את רוב יהודי העולם ותגיע לאוכלוסייה של 15 מיליון בעוד כמה עשורים (יותר מ-8 מיליונים, על פי תחזיות הלמ"ס, כבר ב-2020). אך עדיין לא מאוחר מדי להיערך, גם תכנונית, ולא פחות מכך גם נפשית, לישראל גדולה, המאבדת את האינטימיות של יישוב קטן, אך רוכשת לעצמה את יתרונות הגודל שבעבר נראו כה רחוקים ממנה.