הארץ, 29/02/2000

דבריו של שר החוץ דוד לוי, בשבוע שעבר בכנסת, עוררו סערת גינויים. אכן, אין שום הצדקה לדברים - לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התוכן. ישראל - בניגוד לחיזבאללה - מחויבת לכללים ואמנות האוסרים עליה לנקום דם ילד קטן על ידי שפיכת דמו של ילד קטן אחר. ישראל גם לא התבטאה מעולם בצורה מתלהמת כזאת, אפילו לא בימים הקשים יותר של פיגועי טרור. זהו ההבדל בינינו לבינם, שאנו - הרוצים להשתייך למשפחה הקטנה והמיוחסת של מדינות החוק - רואים את עצמנו מוגבלים ומחויבים על ידי דיני המלחמה ועל ידי כללי התנהגות, גם כאשר אויבינו מפירים אותם.

מה נותר לשאול? רק מדוע התפרץ שר החוץ - איש הידוע במתינותו הפוליטית ובתמיכתו רבת השנים בתהליך השלום - דווקא בעיצומו של תהליך שלום ודווקא כאשר הוא חבר בממשלתו של אהוד ברק? בלי לדעת איך לוי עצמו מנמק את דבריו, אפשר לשער כי רוחו סערה בשל כמה דברים:  

ראשית, כל חבר בממשלת ברק מוכרח לחוש מתוסכל מכך שהמהפך הפוליטי לא הוליד שום ריכוך ברטוריקה האנטי-ישראלית בצד הערבי. היה אפשר לצפות, שכאשר הציבור בישראל מצביע ברוב מרשים בעד ברק, יתרכך - ולו במעט - הקרשנדו האנטי-ישראלי בעיתונות המצרית, הירדנית, הלבנונית והסורית. קיווינו לענבי שלום וקיבלנו עוד ועוד באושים. לעתים, אפשר באמת להשתגע: העולם הערבי מאשים את ישראל בכיבוש דרום לבנון, אך כשראש הממשלה מצהיר שנצא משם גם ללא הסדר, מזהיר אותנו פטריק סיל, שופרו של אסד, כי צעד כזה יוליך למלחמה. זו מתינות וזה שכרה.

שנית, התעמולה האנטי-ישראלית הארסית היתה תמיד משולבת באנטישמיות מחליאה, אך בזמן האחרון הגיע הסגנון השטירמרי לשיאו. "תשרין", ביטאונה הרשמי של ממשלת סוריה, פירסם מאמר - בעיצומו של תהליך שלום ולפני ששר החוץ השמיע את דבריו - שכמותו לא נכתב מעולם נגד ישראל: הוא קבע, כי ישראל "המציאה את אגדת השואה כדי לשדוד את העולם ולהשליט טרור על אנשי הרוח והמדינאים בו" (את האמת על השואה יכול "תשרין" לשמוע מאלואיז ברונר, פושע נאצי שמצא מקלט בדמשק). צריך לומר: שום גורם ניאו-נאצי לא מעז להשמיע היום דברים כאלה (ואילו היה משמיע זאת בגרמניה, אוסטריה או צרפת - היה מועמד לדין), ואילו סוריה אימצה קו נאצי, שכמובן גם מרחיק את השלום. שר החוץ שמע קול מחריד ונתעב זה שבא מדמשק.

שלישית, ראוי לזכור כי דבריו הקשים של שר החוץ לא נאמרו כחלק מנאומו הכתוב, אלא כתגובה לקריאות ביניים של הח"כים הערבים. לפניהן, אמר לוי דברים אחרים לגמרי: "ישראל עמדה ועומדת היום בפני בחירה בלתי אפשרית: האם לשבור את סולם הערכים שלה, להפגיז כפרים ולהרוג חפים מפשע, או לנהוג על פי אחריותה לקיים את ביטחונה בלי לפגוע באזרחים חפים מפשע?" השר הסביר, כי הפגיעה בתשתיות בלבנון נבחרה כפתרון למצוקה מצפונית זו.

בתגובה בא מטר של קריאות ביניים קשות של ח"כים ערבים מתוך הבעת תמיכה מלאה בחיזבאללה. כשנשאלו מדוע אינם מוחים על הכיבוש הסורי בלבנון ענה ח"כ עזמי בשארה: "הכיבוש הסורי הוא חלק מהעם הלבנוני". וכאשר האשים שר החוץ, כי הח"כים הערבים תומכים בחיזבאללה, ענה לו בשארה: "החיזבאללה נלחם בכיבוש הישראלי". כאן, בערך, פקעה סבלנותו של שר החוץ, והוא אמר דברים שאסור היה לו לומר. אבל מי שמגנה אותו חייב גם להבין אילו פרובוקציות הניעו אותו ולומר עליהן מלת גינוי כלשהי.