גלובס, 8.11.2010

מהומה בפנסילבניה: פרופסור קאוקאב סידיק מאוניברסיטת לינקולן הופיע באסיפה אנטי-ישראלית בוושינגטון, קרא לחיסול ישראל ועודד את הקהל המשולהב "להתאחד נגד המפלצת רבת הראשים המכנה עצמה ציונות". כמו כן הכחיש במאמריו את קיומה של השואה וכינה אותה "סיפור" ו"מיתוס".

יו"ר מועצת החינוך של פנסילבניה דרש מהאוניברסיטה לשקול מחדש את הקביעות של הפרופסור, להסתייג מדעותיו ולבדוק אם כספי האוניברסיטה - ומשום כך, גם כספי הציבור - מעורבים בפעילותו. נשיא האוניברסיטה יצא בהודעת גינוי חריפה לפרופסור: "דבריו הם עלבון לכל אדם ישר-דרך", אך, לעומת זאת, אמר שאין כל אפשרות לפגוע במעמדו, שכן דבריו נאמרו מחוץ לאוניברסיטה ולא בשמה.

פרשה זו מעלה מחדש מספר שאלות הנוגעות לחופש האקדמי: ראשית, ראוי לציין כי תגובתו החריפה של נשיא האוניברסיטה לא נראתה בארצות הברית כפגיעה בחופש האקדמי. ואכן, החופש האקדמי צריך לאפשר לכל איש סגל וגם לבעלי תפקידים באוניברסיטה להסתייג פומבית מדעה המושמעת על ידי איש סגל אחר. בישראל, כל תגובה שכזו מעלה מיד טענה של "מקרתיזם".

אך מעבר לעניין זה מעלה הפרשה שתי שאלות לגבי תחומו של החופש האקדמי: האם יש מגבלות על חופש זה? והאם חופש זה מגן גם על דעות אנטישמיות?

בישראל יש אקדמאים הסוברים כי החופש האקדמי הוא בלתי מוגבל וכי הוא חל על כל התבטאות של איש סגל. גם אני סבור שיש מקום להרחבת תחום החופש האקדמי - דווקא בשל היות ישראל נתונה במצב חירום ובהלך רוח לאומני. אך שום זכות אינה בלתי מוגבלת, כפי שפסק לא פעם בית המשפט העליון. כשהחופש האקדמי מתנגש באינטרס אחר, חייבים לאזן בין השניים. האיזון קשור תמיד בנסיבותיה של החברה בה מדובר. בתי משפט גרמניים ואוסטריים הדגישו לא פעם את ההיסטוריה של התקופה הנאצית ושל השואה, כמצדיקה את הגבלת חופש הביטוי - גם האקדמי - בעניין הכחשת השואה, ובית משפט אוסטרי אף דן את דיוויד ארווינג לשלוש שנות מאסר בשל הכחשה זו. תופעה זו הולידה מיד תגובת נגד של הניאו-נאצים באירופה ובארה"ב ומי שמסייר באתרי האינטרנט - כפי שנאלצתי לעשות לצורך מחקרי - יגלה שרובם מופיע תחת הכותרת של "למען חופש הביטוי". אכן, מי שמקבל את הרעיון שלחופש הביטוי אין כל מגבלה, צריך היה להתנגד גם להעמדתו לדין ולהוצאתו להורג של יוליוס שטרייכר, עורך ה"דר שטירמר", הביטאון האנטישמי הנודע לשמצה, שכל חטאו היה "רק" ביטוי של שנאת יהודים.

מהי איפוא המגבלה על החופש האקדמי? תעמולה אנטישמית אינה נכללת לדעתי בחופש זה. כך גרסו ז'אן פול סארטר ואחרים. האגודה האמריקנית של המרצים באוניברסיטאות ובמכללות הוציאה את האנטישמיות מכלל החופש האקדמי בקוד האתי שלה בשנת 2006. החל מאוקטובר שנה זו, החליט משרד החינוך האמריקני להחיל את האיסורים על אפליה והסתה על מנת להגן על סטודנטים יהודים בקמפוסים - עניין חשוב, אשר יאפשר לארגונים יהודים לתבוע קמפוסים שבהם מתנהלות הסתה ופעולה אלימה נגד יהודים תומכי ישראל. קריאה להשמדת ישראל גרועה מתעמולה אנטישמית גרידא, שכן יש בה משום הסתה לרצח עם. משום כך דבריו של פרופ' סידיק אינם מוגנים.

סברתי - בניגוד לאחרים - שגם קריאה לחרם נגד ישראל ומוסדותיה האקדמאיים אינה נכללת בחופש זה, שכן, בין השאר, היא עלולה לפגוע בחופש האקדמי של אחרים. לעומת זאת, ביקורת קשה ונוקבת על מדיניות הממשלה והתקפה חריפה עליה, כלולה בחופש האקדמי וגם דרושה לאורח החיים הדמוקרטי ולמגוון הדעות בארצנו.

יש עניין אחד בתגובתו של נשיא אוניברסיטת לינקולן הדורש הסבר: הוא טוען שהיות והפרופסור המסית לא הרצה באוניברסיטה ולא התיימר לחייב אותה בדבריו, מגינה עליו בפני כל סנקציה משמעתית. ראוי לחלוק על כך: מעמדו של אדם כפרופסור וחבר סגל באוניברסיטה מקנה לו - גם בעיני תלמידיו, גם בעיני הציבור - משקל מיוחד. משום כך, הכחשת השואה וקריאה לחיסול ישראל אינה עולה בקנה אחד עם מעמד אקדמי. יש בחסינות המוחלטת שהעניקה לו אוניברסיטת לינקולן משום תמיכה מוחשית באותם רעיונות שנשיא אוניברסיטת לינקולן דחה בתוקף.