הארץ, 15/09/2000

בביקורתו על ספרו של אלי שאלתיאל, "תמיד במרי - משה סנה" ("תרבות וספרות", 1.9) כותב שלמה זנד: "בדומה לרוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה ציונית וישראלית משתמש שאלתיאל לכל אורך ספרו במנגנון מושגי ציוני טעון. "יישוב" "עלייה", "ארץ-ישראל", "ערביי ארץ-ישראל"... שאלתיאל רשאי כמובן להיות ציוני מאמין אולם מהיסטוריון מקצועי אפשר לדרוש לחדול מלהיות ציוני בהתיישבו לכתוב היסטוריה".

יש כאן שתי משוואות: ראשית, מי שמשתמש ב"מונחים ציוניים", כמו ארץ ישראל, הוא ציוני; שנית, מי שהוא ציוני אינו יכול לכתוב היסטוריה. זוהי חבולה האפיפיורית-האקדמית מבית היוצר של החשיבה הפוסט-ציונית.  

שתי המשוואות אין הן שום בסיס. היסטוריון צריך להשתמש בשמות המקובלים על העם שאליו הם מתייחסים. הכרזת העצמאות של ארצות הברית בישרו שעבוד לשחורים וחיסול לאינדיאנים ואף על פי כן אנו משתמשים בתארים אלה משום שכך הם נכנסים להיסטוריה האמריקאית. המלה "יישוב" היא לא רק הפוכה של "שממה" - כפי שגורס זנד - אלא קיצור למונח יישוב יהודי, שהיה שונה במהותו ובכל דבר מכפר ערבי (אגב, הבחנה מקבילה עושים בערבית פלשתינית: "כפרי" מתייחס תמיד רק לכפר ערבי, יישוב יהודי הוא מוסתאתנאת - דהיינו התנחלות). ואיך נקרא לחבל הארץ שבין הים לירדן, בין הלבנון לסיני? מדוע אסור לקרוא לו ארץ-ישראל: לארץ זה היו שמות רבים, השם "פלשתינה" הוא ירושה מאוחרת של תיאורו של הרודוטוס, שקבע את השמות סוריה ופלשתינה על שם הפלישתים אך שם זה לא התקבל מעולם על ידי היהודים. ליהודים ולציונים היו שמות עתיקים יותר לחבל ארץ זה: ציון, ארץ הקודש, ארץ ישראל; גם העולם הנוצרי לא קיבל את השם של הרודוטוס וברוב רובן של המפות הנוצריות מופיע שם הארץ כ"ארץ הקודש" או "הארץ המובטחת". אם יש למישהו מהמעיינים במפות ישנות אלו ספיקות למי הובטחה זו המובטחת, באות מפות רבות ומכנות את הארץ הזאת, "ארץ שנים-עשר השבטים".

השם "Palestine" החל להכות שורש בעיקר במאה ה-19 והשתמשו בו סופרים אנגלים רבים - חלקם ציונים מובהקים - וגם האנטישמיים שקראו - "יהודים לפלשתינה" ואפילו בחוגים הציוניים עשו הבחנה בין טריטוריאליסטים לבין "פלשתינוצנטרים". אך אין צריך לומר שבכל המקרים האלה הכוונה היתה לא לפלשתין הערבית אלא, באמת, לאותה ארץ מובטחת.

שלטונות המנדט הבריטי החליטו להשתמש בשתי המסורות ואימצו את השם פלשתינה (א"י). זנד עצמו לא מסתפק בפשרה הבריטית: אצלו "קליינבאום-סנה נס לפלשתינה". כלומר, בעתיד פלשתינה תהיה גם הארץ הכוללת את המדינה פלשתינה (הערבית) או שמא הכוונה שתהיה זהות בין השנים ופלשתין תשתרע על כל ארץ-ישראל. למדינות רבות יש שמות כפולים - קמבודיה וקמפוצ'יאה בשעתו - ורבים משנים שם מקום כתוצאה מנימוקים פוליטיים. סייגון נהפכה להו צ'י מין סיטי, בומביי למומבאיי - וזה הכל בסדר. רק ליהודים, לגירסת זנד, אין רשות להשתמש בשם הישן-נושן, ומי שמשתמש בו מנוע מלהיות היסטוריון. כך, לא פחות ולא יותר.