הארץ, 08/10/2000

מי ששמע וראה את הדיבורים של רעולי הפנים חשופי הפנים כאחד - שיצאו מפיהם של כמה מערביי ישראל, ביניהם חברי כנסת, על "מחיקת הקו הירוק", על פלשתין שתשתרע מהים עד המדבר, על קץ מדינת היהודים (אם היא - כדברי עלילת הדם - תהרוס את המסגדים על הר הבית) שמע גם דברים בין השורות ובין המשפטים: התעוררותה של תקווה ישנה-חדשה, שאפשר יהיה לחסל את ישראל, כמו שחוסלה ממלכת הצלבנים כמו שאין קיום לשום גוף לאומי, שאינו ערבי מוסלמי. חשוב לציין כי דברים מסוג זה נשמעו עוד לפני שנהרגו אזרחים ערבים בישראל.

תקווה מחודשת זו, שרבים מאתנו חשבו כי חלפה כבר מהעולם, מתבססת כנראה על כמה מהנתונים הבאים:  

* הנסיגה החד-צדדית מלבנון נראית כגילוי של חולשה ישראלית (מכאן גם התמיכה הגלויה בחיזבאללה).

* הוויתורים שהיה ראש הממשלה מוכן לעשות לערפאת בקמפ דייויד ולאחר מכן גם בעניין ירושלים - נראים באור מזוייף כחלק מהליך ההתקפלות של ישראל.

* חילוקי הדעות בתוך ישראל השסועה וצמיחת הלך הרוח אנטי ציוני בקירבה.

האמת היא כי המנהיגים הפלשתינאים והקיצונים בקרב ערביי ישראל - הרוב מסתייג בדרכו הפסיווית מהאלימות ומהגזענות הערבית-מוסלמית - טועים טעות קשה ומרה, טעות שעלולות להיות לה תוצאות טרגית לבני כל העמים ולמזרח התיכון כולו. הטעות היא כפולה: היא מפרשת לא נכון גם את טיב המשטר הדמוקרטי הישראלי וגם את הנכונות לפשרה מכאיבה.

המשטר הדמוקרטי זה טיבו: נראה חלש מבחוץ בעוד הוא חזק מבפנים. רק לפני זמן קצר נראתה ארה"ב בשפל חולשתה ורבים ניבאו את קץ העידן האמריקאי: ארה"ב הושפלה בוויאטנם, נשאה בכאב גלוי את השסע הפנימי שמלחמה זו הולידה בקירבה, קיבלה בהכנעה את הפלישה הסובייטית החוצפנית לאפגניסטאן, השלימה עם תפיסת בני ערובה והטלת מצור על השגרירות האמריקאית בטהראן והיה נראה לרבים כי היא גולשת במורד מדרון תלול, כאשר מעליה עומדת ברית המועצות רבת הכוח והמרץ.

פתאום, ובלי שדעת הקהל הוכנה לכך על ידי מעצביה, קרס הענק, והחלש-לכאורה נותר מעצמת-על יחידה. רבים טעו בהערכת כוחן של דמוקרטיות. הניסיון מוכיח כי הדמוקרטיה חזקה מכמה וכמה בחינות: ראשית, המשק המודרני יכול לצמוח רק במשטר של חופש וחירות.

הרודנות היא אויבת הצמיחה והשגשוג. העולם הערבי מפגר לא משום שאיננו מוכשר - מומחים ערבים גודשים את האוניברסיטאות והתעשייה במערב - אלא משם שמשטריו הם רודניים, מושחתים ומפגרים. ישראל נמצאת במקום טוב ברשימת המשקים המתעוררים של האקונומיסט, ובמקום ה-23 בדירוג הפיתוח של האו"ם. שום מדינה ערבית לא נמצאת בסביבה זו. התוצר הישראלי גדול מהתוצר של כל שכנותיה הערביות של ישראל.

שנית, החברה הדמוקרטית, בשל עצם מהותה, היא פשרנית, שכן היא חייבת להתחשב בכל מרכיביה. אך כאשר מעמידים אותה בפני אין מוצא ואין ברירה, היא מגייסת את כל כוחותיה כדי לנצח במלחמה. החברה הרודנית מסתירה מרירות עמוקה ורחבה, וזו פוגעת ביכולת ההתגייסות הטוטאלית. היציאה מלבנון והפשרות מרחיקות הלכת אותן מוכן ראש הממשלה לעשות אינן סמן של חולשה מבשרת סוף, אלא סימן של כוח מושכל המוכן לדו קיום בתנאים של כבוד הדדי.

ישראל, היום, חזקה יותר בכוח צבאי וכלכלי מאשר היתה אי פעם בעבר, וכוח זה נובע, בראש ובראשונה, ממשטרה הדמוקרטי ומחופש הביטוי הנהוג בה. המנהיגות הפלשתינית תוכל אם תרצה גם להגיע לשלום עמנו וגם ללמוד מניסיוננו הדמוקרטי. אך מנהיגות זו תשגה שגיאה חמורה אם לא תשכיל להבין גם את כוחנו וגם את סוד כוחנו.