הארץ, 01/05/2000

בשנים הראשונות לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית היה נראה בעליל, כאילו פרשת רציחתם של מיליוני יהודים בידי הנאצים נידונה לגניזה מהירה. ראוי לזכור, כי באותן שנים היהודים לא הוזכרו כלל כקורבנות. לא רק במצבות שהוקמו ברחבי האימפריה הסובייטית, אלא גם ברבות מהמצבות שהוקמו במערב לא הוזכרה יהדותם של הנרצחים. הסיבה שבגללה הובלו אל מותם נשכחה והם נהפכו לרוסים, לאוקראינים, לצרפתים או להולנדים. אותן שנים עמדו בסימן של פחד מתמיד מחידוש האנטישמיות - בפולין התחולל אז הפוגרום בקילצה - ומפני עלייתם מחדש של כוחות נאציים; מכאן גם אחוז החסימה הגבוה בבחירות (5), שקבעה לעצמה עם הולדתה הרפובליקה הפדרלית הגרמנית.

הניצחון של בעלות הברית על גרמניה לא נראה אז כניצחון על שנאת היהודים. לפיכך היה נראה כי זיכרון השואה בעולם, ואפילו בישראל, יילך ויגווע: אבא קובנר אמר זאת במפורש.  

היום אנו יודעים כי ההיפך קרה: השואה אינה יורדת מסדר היום הבינלאומי. ועידת סטוקהולם, שבעקבותיה הוקם כוח משימה שיעדו להנחיל את זיכרון השואה, היא עדות דרמטית, אחת מני רבות, לכך. גם בישראל עצמה פינו שרידי הכנעניות את מקומם למציאות חדשה: זכרה של השואה הוא גורם מרכזי ביצירת הזהות הישראלית. גם קורבנות הנאצים כבר אינם אלמונים עוד. הייחוד היהודי של הרצח מוכר היום כמעט על אצל כל העוסקים בנושא. פרט לניאו-נאצים ולמי שהשנאה לציונות ולישראל העבירה אותם על דעתם, הכל מכירים בכך שבחירת הקורבן היהודי לא היתה מקרית וכי קדם לה מסע ארוך של שנאה והשפלה.

איך מסבירים את המהפך הזה? הסבר אחד הוא פסיכולוגי: גודל הפשע לא איפשר את עיכולו מיד לאחר שהתגלה. היה צורך בפסק זמן כדי שאנשים כפרטים - כולל הניצולים עצמם - והעולם כולו, יוכלו להתמודד נפשית עם מה שעשו הנאצים ליהודים בלב אירופה במאה העשרים. אך ייתכן גם הסבר אחר: בשנים שלאחר המלחמה ההתייחסות אליה נשלטה על ידי דמוניזציה של גרמניה, שתוארה כמעין מפלצת אנושית שרק בה היו יכולים להתרחש פשעים כאלה. השואה היתה עוד תוצר של המפלצת הזאת. רצח היהודים נראה אז כמו היה באמת "עוד פרט" של מלחמת העולם. לעומת זאת בימינו, כשז'אן מארי לה פן ביטא השקפה ברוח זו, הוא הוקע והועמד לדין.

בינתיים השתנו כמה דברים: הרפובליקה הפדרלית הגרמנית ביססה את מעמדה כדמוקרטיה נאורה, הקולטת יותר פליטים ממדינות אירופה האחרות, ידידה לנרדפים, שוחרת שלום וקידמה. גם כתב ההאשמה החריף של ההיסטוריון דניאל גודלהאגן נגד העם הגרמני בתקופת היטלר עושה הבחנה ברורה בין אותו עם לבין גרמניה הנוכחית. זאת ועוד, מחקרים היסטוריים חדשים, כולל ספריו המאלפים של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, ביססו את מרכזיותה של שנאת היהודים ורדיפתם לפני השואה, אך לא טענו כי שנאה זו היתה יותר גדולה מאשר בקרב עמים נוצריים אחרים באירופה.

אחד הספרים המרתקים האחרונים שנכתבו באותה רוח הוא ספרו של מיכאל בלומנטל, "החומה הבלתי נראית". בלומנטל הגיע לארצות הברית כפליט יהודי מגרמניה אחרי המלחמה, וסופו שנעשה לשר האוצר האמריקאי בממשל קרטר. היום הוא מכהן כנשיא המוזיאון היהודי החדש בברלין וזוכה שם להערכה אוניוורסלית. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית בגרמניה באמצעות סיפורם המופלא של שבעה מאבות "משפחתו", שכולם אהבו את גרמניה ורצו להיות חלק ממנה וכולם נתקלו בחומת הדחייה הסמויה - כולל ג'יאקומו מאירבר, שככל שגדלה תהילתו כך גדלה גם השנאה ל"טעם היהודי באמנות". בלומנטל מגיע למסקנה ברורה: הגרמנים רצו בסילוק היהודים, אך לא ברציחתם. לא האנטישמיות הגרמנית הספציפית מסבירה את הרצח, אלא הנסיבות הסוציו-פוליטיות המיוחדות של גרמניה בשילוב עם האנטישמיות המסורתית.

פרשנות מחודשת זו של שואת יהודי אירופה אינה מקטינה את האחריות של גרמניה למה שאירע, וגם לא מגמדת את משמעותה של השואה. להיפך, דווקא משום שאי אפשר להסביר את השואה באמצעות "האופי הגרמני" היא מעוררת את השאלות הנוקבות ביותר על מהותה של החברה האנושית. הדגש עובר מ"פגם גנטי" של עם מסוים לפחד הנורא האוחז בנו לנוכח החשד האיום, כי מדובר במשהו עמוק ורחב יותר - ביכולת של משטר דיקטטורי לתרגם אנטישמיות (כצורה מסוימת של גזענות) לרצח סיטוני.

רצח היהודים לא היה תאונה בהיסטוריה של אירופה - לא מבחינת זהות הקורבן ולא מבחינת השילוב של דיקטטורה טרוריסטית ושנאה גזענית, שהביא כליה נוראה על שליש מעמנו.