הארץ, 19/06/2000

באחד הימים האלה באה לסיור לימודים בארץ משלחת של חברי פרלמנט בריטים, מהמפלגה הליברלית דמוקרטית. בתוך זמן קצר עלה לסדר היום נושא מקובל במפגשים אלה: הטענה שישראל מסרבת להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינאים מ-48' ובכך פוגעת בעקרונות הומניטריים, ובנוסף לכך - מחמירה את פשעה על ידי הענקת אזרחות ליהודים מחבר המדינות שלא נולדו בארץ ואינם מכירים אותה.

עוד אני מנסה להסביר לאורחים את משמעות חוק השבות ואופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; עוד אני מסביר, כי מבין עשרות מיליוני הפליטים שהעולם היה מלא בהם בתקופה זו, רק הפליטים הפלשתינאים לא נקלטו במדינות ערב משום שאלה העדיפו להשאירם מסוגרים במחנות; עוד אני מתמודד עם הטענות השגורות המושמעות תדיר נגד ישראל, ולפתע מתפרץ אחד מחברי המשלחת, חבר פרלמנט ממוצא הודי, ומתריס נגד המתריסים נגדי: "וכי הייתם מעלים בדעתכם שהודו היתה מסכימה אי פעם לקבל לתחומה ולהעניק אזרחות למיליוני המוסלמים שברחו ממנה לפקיסטן בעת מלחמת האזרחים ב-48-'47'? וכי הייתם מבקשים מהודו שתתאבד? ואם אתם לא דורשים זאת מהודו, מדוע אתם תובעים זאת מישראל?" דבריו אלה, שהכריעו בעצם את הפולמוס, גרמו לי לבדוק בחוקה של הודו מה באמת עלה בגורלם של מיליוני הפליטים המוסלמים שברחו מהחלק ההודי של תת היבשת לחלק המוסלמי - פקיסטן, לרבות אותו חלק שהפך להיות בנגלה-דש.  

לתדהמתי מצאתי, כי סעיף 7 בחוקת הודו שולל במפורש את זכותם לקבל אזרחות הודית. כל אדם - גם אם היה אזרח הודי - "שאחרי 1 במארס 1947 היגר מהטריטוריה של הודו לטריטוריה שהיום כלולה בפקיסטן, לא ייחשב לאזרח הודו". לא רק שאין כאן הכרה בזכות שיבה, אלא שיש כאן אף שלילתה של אזרחות קודמת.

צאו וראו מה ההבדל בין הפליטים הפלשתינאים מ-48' התובעים זכות שיבה לישראל, לבין זכויות השיבה והאזרחות שהודו שללה מהפליטים המוסלמים מאותה תקופה: והרי פקיסטן לא הכריזה מלחמה על הודו וקיבלה על עצמה את עקרון החלוקה של תת היבשת; בין הודו לפקיסטן לא התחוללה מלחמה בשנות הארבעים, אלא מהומות אכזריות שבעקבותיהן החלה תנועת פליטים המונית לשני הכיוונים. לעומת זאת, מדינות ערב וההנהגה הפלשתינית של אותם ימים לא קיבלו את החלטת החלוקה של ארץ ישראל ופתחו בפעולות עוינות נגד היהודים עוד לפני הכרזת העצמאות.

מדוע כל זה חשוב? מכיוון שנגד ישראל מנהלים היום כמה אקדמאים אנטי ציונים - בדרך כלל מהתחום המקצועי הידוע כ"סוציולוגיה ביקורתית" - תעמולה רבתי המאשימה את ישראל בהפרת כללי התנהגות בינלאומית. כך מוצג חוק השבות הישראלי כחוק גזעני יוצא דופן הסותר את כללי המשפט הבינלאומי וכמוהו ההתנגדות לזכות השיבה. האמת היא לרוב הפוכה: נגד ישראל, ונגדה בלבד, מבקשים להחיל כללים ועקרונות שדמוקרטיות אחרות - והודו היא דמוקרטיה מלאה - אינן דבקות בהם.

ההתקפות על ישראל נובעות, ברובן המכריע, מהסירוב להכיר בה כמדינה לגיטימית המבטאת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית - זכות שבצדה החובה לשמור על ערכים דמוקרטיים ואוניוורסליים. איש לא תובע מהרפובליקה הצ'כית לקבל בחזרה את הפליטים הגרמנים הסודטים, שגורשו מצ'כיה באכזריות רבה לאחר סיום המלחמה ופעולות האיבה - ומי שתובע זאת, מוגדר מיד כמחרחר מלחמה. אך בנוגע לישראל, מחליטים הסוציולוגים הביקורתיים כי קיים דין מיוחד, שונה מהדינים החלים על כל הדמוקרטיות האחרות, ומי שאומר להם זאת - מוקע מיד כאדם חשוך ואדיש לזכויות אדם.