הארץ, 16/05/2000

לאלה מאתנו שפעלו, במעלה ההר, למען מתן יותר זכויות לערביי ישראל, ימים אלה הם ימים של מפח נפש צורב. האירועים באוניברסיטת חיפה וההשתוללות בשפרעם בקבלת הפנים לרגל יום העצמאות מעידים על מהפך משמעותי בהנהגה הפוליטית של חד"ש, שתכליתו לא יותר זכויות לאזרחי ישראל הערבים, אלא התקוממות נגד עצם קיומה ומהותה של ישראל כמדינת העם היהודי.

איש מאתנו אינו מצפה שערביי ישראל יזייפו את תחושותיהם ויחגגו חגיגת אמת ביום העצמאות. אך יש הבדל בין סירוב לחגוג לבין החרמת הדגל, הנפת הדגל הפלשתיני והזדהות גלויה עם מרצחי החיזבאללה. טענתם של הסטודנטים הערבים בחיפה, שהנפת דגל ישראל היא פרובוקציה נגדם, יכולה להעיד על המרחק שעברנו מאז הימים שבהם משלחות מק"י ורק"ח לחו"ל הניפו, כעניין שבשגרה, את דגל המדינה. הח"כים של חד"ש לא יצאו חוצץ נגד התופעות הללו ואף השתתפו בתקיפת המנהיגים הדרוזים בקבלת הפנים בשפרעם.  

הטענות שמשמיעים הסניגורים של הלאומנות הערבית החדשה גורסות, כי כל אלה נכללים במסגרת חופש הביטוי, כי העדר שוויון זכויות הוא שהוליד את התפנית הקיצונית וכי אי שוויון זה גם מצדיק את הקו החדש של חד"ש. אך חופש הביטוי אינו כולל זכות להסתה, לתמיכה ברוצחים או לפגיעה בדגל המדינה. מעניין שכאשר מדובר בהגבלת חופש הביטוי של קבוצות יהודיות לאומניות אין הסניגורים הללו מתלוננים, אבל כאשר מדובר בתמיכה במפגיזי קרית שמונה - אסור להפעיל את שבט החוק.

זאת ועוד: בשום מקרה דומה שבו מיעוט לאומי סובל מקיפוח לא ראינו תופעות כאלה של אירדנטיזם. השחורים בארה"ב סבלו מאפליה אכזרית, אך ליוו את מאבקם הצודק בפטריוטיזם. וגם היום, מיעוטים מקופחים - וכאלה לא חסרים באירופה המאוחדת - מלווים את מאבקם בנאמנות למולדתם. ואכן: אי אפשר לצפות להשוואת זכויותיך במדינה שאתה כופר בלגיטימיות של קיומה.

גם הטענה, שהמדיניות הקודמת של מק"י-רק"ח-חד"ש לא הועילה, אינה נכונה: נציגי מק"י חתמו על הכרזת העצמאות המגדירה את ישראל כמדינה יהודית, הצביעו בעד חוק השבות ולא התנגדו להגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדיניות זו לא הניבה הישגים מיידיים, אך בין השאר גם בזכותה היה אפשר להביא לשינוי יסודי במצבם של ערביי ישראל. ואכן, השנים האחרונות היו שנים טובות לעניין שוויון הזכויות:

האפליה הקשה שממנה סבלו הערבים בהענקת קצבאות הילדים בוטלה; חוקי הכנסת הכירו לראשונה בזכויות הציבור הערבי ובית המשפט העליון פסק פסיקה מהפכנית, הפוסלת אפליית ערבים בשימוש בקרקעות המדינה ובתקציבי הממשלה. הנזק הגדול ביותר של הרדיקליזם החדש של חד"ש יהיה פוליטי: אין ספק, שהימין יהיה המרוויח הגדול מהמהפך בחד"ש. במאמצים רבים הצליח השמאל הציוני לשכנע את הציבור בצורך ובצדק של חלוקת הארץ בין שתי מדינות: יהודית וערבית-פלשתינית. עתה, כאשר חד"ש, בלוויית מקהלה אקדמית אנטי-ציונית, אומרת לו, במלים ובמעשים, כי אין ליהודים זכות למדינה משל עצמם, ברור כשמש מי ייפגע מתפנית זו. השמאל הציוני היה צריך, על כן, לקום ולזעוק נגד מה שאירע בשפרעם. אך זעקה זו לא נשמעה, וגם לשתיקה יהיה מחיר פוליטי. או אז, כאשר הימין יתחזק ויחזור לשלטון, יחזור גם השמאל הציוני לעצמו ויקהיל מקהלות ויפגין הפגנות וישיר "שחקי שחקי", והכל יהיה בסדר.