הארץ, 15/10/1998

פגישת הפסגה בוואי פלנטיישן עומדת בסימן שני תהליכים בעלי משמעות היסטורית: האחד נוגע למותה הסופי של תפישת ארץ ישראל השלמה, השני נוגע לסכנה האסטרטגית הגדולה הנובעת מהכנסת טילים ונשק גרעיני, כימי וביולוגי למזרח התיכון, והחזקתם בידי גורמים סרבני שלום.

שני התהליכים האלה משפיעים על דעת הקהל בישראל בכיוונים הפוכים - נכונות לוויתורים תמורת שלום, וחשש שמא השלום, גם אם יבוא, לא יקטין את סכנת המלחמה.  

ספק רב אם ראש הממשלה אכן חפץ באמת ובתמים בביצוע הנסיגה השנייה ובצעידה של ממש לעבר הסדר של קבע עם הפלשתינאים. אך אין ספק בשניים: ראשית, הציבור הישראלי תומך ברובו בפעימה השנייה ובהמשך תהליך אוסלו, ובנימין נתניהו מודע להלוך רוח זה; שנית, ראש הממשלה הודיע בהצהרות רשמיות על נכונותו לנסיגה נוספת, ובכך נתן גושפנקה לעובדה פוליטית: חזון ארץ-ישראל השלמה נגמר.

הימין הלא-דתי קיבל איפוא את רעיון חלוקת הארץ. המחלוקת העיקרית היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין הציבור החילוני, ברובו המכריע, לבין הציבור הדתי ברובו הכמעט מוחלט. חילוקי הדעות שנותרו הם סביב שיעור הוויתור הישראלי, מעמד ירושלים ועתיד ההתנחלויות.

הפגישה בוואי פלנטיישן מתרחשת בימים שבהם מושם קץ גם לחזון אחר, ולפיו, אם רק נסתדר עם הפלשתינאים - הדרך לשלום מלא במזרח התיכון סלולה. האמת מרה יותר. החזון הפשטני של "המזרח התיכון החדש", מבית מדרשו של שמעון פרס, גרם נזק כפול: גם הרתיע את הערבים, גם עירער את אמון הישראלים. תהליך השלום הוא הכרחי לצמצום הסכנות לישראל, אך אין הוא מסלק את הסכנות האמיתיות - סכנות הנשק הלא-קונוונציונלי. יש סיכוי מסוים שהסדר ישראלי-פלשתיני יפתח פתח לשלום עם רוב מדינות ערב, אך יש גם חשש גדול שמעגל השלום לא יכלול את הגורמים המסוכנים ביותר.

אכן, שתי תחזיות מנוגדות אלה - מעגל העוינות המצטמצם ומעגל האלימות המתעצם - הן שטורדות את המנוחה. מי שמתבונן על המתרחש במזרח התיכון במבט היסטורי נתפס לייאוש: ייאוש לנוכח הסרבנות הערבית והפלשתינית שהחמיצה אינספור הזדמנויות להגיע להסדר עם ישראל לפני הקמת ההתנחלויות; ייאוש לנוכח קוצר הראות של רוב ממשלות ישראל. היעד העיקרי של המדיניות הישראלית היה צריך להיות מניעת מלחמות. במקום זאת התעסקנו בשאלה כיצד נשלוט על עוד גבעה ונתפוס עוד שטח.

לישראל צריך להיות יעד מדיני ברור: להרתיע אויב קרוב ורחוק ממלחמה טוטלית בה. בעבר, לפני קריסת ברית המועצות, יצאה ישראל נשכרת מעצם העימות בין מזרח למערב. היא היתה חלק מסטטוס קוו שנשמר בזכות התיקו הגרעיני שבין שתי מעצמות העל. מאז השתנה המצב, והכוח המוסלמי הקיצוני המתחמש בנשק גרעיני גדל לאין שיעור. בנסיבות אלה, ההרתעה האולטימטיווית - בנוסף, כמובן, לכוח הצבאי של ישראל - היא חסות אמריקאית לשלום מזרח תיכוני. חסות כזאת - שביטויה הוא ברית הגנה עם ישראל ועם כל מי שיהיה מוכן להיכנס להסדר שלום - ניתנת למימוש רק לאחר הסדר שלום ישראלי-פלשתיני, ובעקבותיו הרחבת מעגל ההסדרים לרוב העולם הערבי. מכאן גם הקשר הישיר בין הצורך להגיע להסדר מהיר עם מדינה פלשתינית עתידית לבין היעד העיקרי: שלום תחת מטריית מגן של מעצמת העל היחידה. תחת PAX AMERICANA זה יוכלו עמי ערב להפנות את כשרונם ומשאביהם פנימה ולנטוש את מסלול המלחמה. ישראל תתחזק בביטחונה, בחברתה ובמשקה.

לעיני המתדיינים בוואי פלנטיישן השבוע צריך לעמוד היעד הזה: הנושא הפלשתיני הוא הפרוזדור הצר, שדרכו צריך לעבור כדי להגיע לאותה מטרייה, שרק תחתיה יהיה שקט יחסי באזורנו.