x
שמחה לא שלמה Print E-mail

הארץ,    11/05/1997    

יום העצמאות ה-49 נופל 100 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון. בזל, 28 באוגוסט 1897. נציגים יהודים מתכנסים ובאים, תחת מנהיגותם של שני יהודים חילונים - הרצל ונורדאו. ד"ר תיאודור הרצל - שחולל בשנה שעברה בעירה בפרסמו את החוברת הדקה על "מדינת היהודים" - מנצח על המלאכה במיומנות המשלבת תיאטרון ופוליטיקה. בדרך לכאן הוא עדיין שואל שמא אין הוא אלא מנהיגם של "נערים פושטי יד ופטפטנים"; בשבת הוא עדיין חושש שברכת התורה, שיהיה עליו להשמיע בעברית בבית הכנסת המקומי, תצא מפיו לא כשורה.

אך בפתיחת הקונגרס הכל משתנה: הרצל הוא מנהיג, מלך היהודים ומושיעם מעבדות. הרצל מדבר על הציונות: "ידעו ויכירו הכל כי הציונות, שנחשבה חזון בלהות, אינה אלא תנועה מוסרית, חוקית, אנושית, השואפת אל המטרה הנושנה, שהיא משאת נפשו של עמנו".

אך את הנבואה ההיסטורית הוא לא משמיע בקונגרס, אלא רק לאחר שכוחותיו חוזרים אליו. בווינה - שם התקבל בלעג על ידי חבריו למערכת העיתון ב-3 בספטמבר - הוא כותב ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לכל היותר בעוד 50 שנה יכירו בה הכל".

50 שנה לאחר מכן התקבלה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. המדינה קמה לא על פי חלומו של הרצל, לא בהסכמה עם האנטישמים, אלא לאחר שרוב יהודי אירופה נרצחו ונטבחו; ולא באוניות מפוארות, אלא בספינות עולים רעועות שחלקן טבעו או הוטבעו; ולא בשלום, אלא בדם ואש של מלחמת העצמאות והמלחמות שבאו אחריה, שאת מתיהן אנו זוכרים ומבכים היום.

מקץ אותן 50 שנה ראשונות, חלפו עוד 50 שנה, ומחר נחגוג את ניצחונה של הציונות ההרצליאנית, אותה תנועה "מוסרית, חוקית ואנושית", שעליה דובר בבזל.

יש לנו מה לחגוג: מדינת ישראל קמה מתוך גיא צלמות, נלחמה על קיומה, קיבצה יהודים ממקום צרה ומצוקה, גדלה ושיגשגה, וניתן לחזות בעין את היום שבו רוב היהודים בעולם יחיו בקרבה. אך החגיגה לא שלמה, שכן לא הכל חוגגים את ניצחונה של הציונות הזאת, המוסרית, האנושית והחוקית.

הרצל וממשיכי דרכו - ובעניין זה אין הבדל בין בן-גוריון לז'בוטינסקי - אינם באופנה. אין להם חלק ונחלה בהקמת המפעל האדיר הזה. ומי הם בכלל בהשוואה לאנשי ש"ס ורבניה? גל של קנאות חשוכה - לאומית דתית, לאומנית-חרדית - מאיים על הציונות "הישנה", אותה ציונות שרצתה והצליחה חושך לבער, ושביססה את אמונתה גם על מורשה יהודית, גם על ערכים אנושיים אוניוורסליים.

מה היה הערך החשוב ביותר? שמדינת היהודים תהיה היפוכה של המציאות הגזענית שבה חיו היהודים עצמם.

שנה לאחר הקונגרס, פירסם אחד ממשתתפיו - ז'ק בכר מאלג'יר - אוטופיה בשם "האנטיגויות בציון". חיבורו של בכר מתייחס לשנה שלנו - 1997 - שבה נערך במדינת היהודים "משפט דרייפוס" מהופך: יהודי מובא לדין בשל מאמר אנטי-גויי שפירסם בעיתונו נגד מזימות הזרים והלא יהודים במדינה. יש הבדל אחד: "בשעה שבארצות אירופה עומדים ... המוני העם על צדו של המלשין, היו יושבי ירושלים הוגים איבה גדולה כלפי (המשמיץ). ולא רק אותו בלבד היו עוינים, אלא גם את כל מפלגת האנטי-גויסטים, הקטנה בשיעורה, אך זריזה ופעילה מאוד".

מדוע? משום שהיהודים "ביטלו בארצם את כל הבדלי הדת, הגזע והאמונה. חוקה אחת לגר ולאזרח". חוקה זו הביאה לישראל זרם גדול של מהגרים לא-יהודים, "מבחירי המין האנושי", והם אפילו "באים בברית הנישואים עם ישראל".

מי הם הגזענים? "הרי הם תמיד מדברים גבוהה גבוהה, בחינת ענווי ארץ וצדיקי עולם, על חובת העקרונות הנעלים, מבלי למלא אפילו אחר אחד מאלה... והם מטיחים כלפי כל האומה כולה שהיא אנטי-פטריוטית ודוגלים בלאומיות גסה ומצומצמת".

הנאשם בגזענות גאה בכך שהוא יליד חברון, עיר האבות, וקובע: "קשור אני משום כך לארצנו בקשרים יותר אמיצים מאשר הקוסמופוליטים הללו".

לעומתו משיב התובע: "עמנו שנתלכד מחדש, בעטיה של הבערות והקנאות החשוכה של אומות העולם, לחטיבה לאומית מלוכדת, אסור לו שימיט על עצמו סכנה של ניוון והתנוונות מחמת אי הסובלנות".

בשם מייסדי הציונות - הרצל ונורדאו - מבקש התובע להטיל עונש על הנאשם. ואכן כך נפסק ונגזר. וכל העם חוגגים, במלאות שנה לקונגרס בבזל, את ניצחון הסובלנות על פני האנטי-גויות.

מכאן עשו { cut@\{\ לדבריו של הרב עידו אלבה, סמכות רבנית ומנהיג מקרית ארבע: "האיסורים של 'לא תרצח' ו'שופך דם האדם' אינם שייכים ביהודי שהורג סתם גוי". להיפך, מצוות המלחמה מוטלת על כל אחד, ובמלחמה כזאת "כל שבא לידו אחד מהם (מהערבים) ולא הרגו עובר בלא תעשה". עשו גם { cut@\{\ למגדפי הציונות מטעם החרדים. עשו { cut@\{\ למעלים באוב ולמשביעים בקמיעות; למקדשי קברים לא להם; עשו { cut@\{\ בחגיגה; היא לא שלמה, וחרדה ודאגה מלווים אותה.











 

 

 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2725815