x
מיעוט ערבי במדינה יהודית - אתגרים ואילוצים Print E-mail
הרצאה, אלי רכס, 5.6.05 

השנים האחרונות היו שנים של מתיחות והעמקת שסעים ופערים ליחסי יהודים-ערבים בישראל. אלה מאתנו שפעלו למען שוויון זכויות ושיתוף פעולה ראו במו עיניהם כיצד כל מה שהם בנו מקבל תפנית שלילית ונסוג לאחור, וזו היא חוויה קשה - ליהודים ולערבים כאחד. למרות זאת ניתן אולי לשאוב עידוד מסוים מכך שבשנים הללו התרחשו גם כמה דברים חשובים לחיוב.

יש ביטוי באנגלית:"In every cloud there is a silver lining", ואני רוצה לדבר הערב על ה-silver lining.

בשלוש הרשויות של הממשל הישראלי - הכנסת, בית המשפט העליון והממשלה - קרו בשנים האחרונות דברים חיוביים משמעותיים, בעיקר במישור המשפטי והדקלרטיבי. נכון שלא נעשה די במישור המעשי, ולא כל הכוונות תורגמו לשפת המעשה, אבל יש חשיבות גם למישור ההצהרתי. מי שמכיר היסטוריה של מיעוטים לאומיים ודתיים במדינות בעולם, יודע שגם לעניין ההצהרתי וההכרה המשפטית בשוויון זכויות, יש חשיבות עצומה. חלק גדול מהעוולות שראינו, בעיקר במאה העשרים הטרגית, וגם לפניה, נבע מהיעדר הכרה הצהרתית במעמד של המיעוט הלאומי או הדתי.

כמה התפתחויות חיוביות חלו בתחום היחסים בין יהודים לערבים בשנים הללו.

בכנסת התקבלו שלושה חוקים שלא הכרנו בעבר - שניים מהם עוסקים בהעדפה מתקנת לגבי הציבור הערבי. בפעם הראשונה הכירה הכנסת בערבים כמיעוט לאומי בעל זכויות קבוצתיות. מדובר בשני חוקים שעברו במהירות גדולה מאוד בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כאשר כיהנתי כיו"ר שלה, ואשר נתנו העדפה מתקנת לערבים ולדרוזים במינויים כדירקטורים בחברות ממשלתיות וכמועסקים בשירות הציבורי. אלה חוקים די נדירים, גם במקומות אחרים. אין חוקים מקבילים או דומים להם לגבי מיעוטים ברבות מהדמוקרטיות המערביות בעולם.

כמו כן קיבלה הכנסת את הניסוח החדש של מטרות החינוך הממלכתי, וגם זה דבר מהפכני, שונה לגמרי מכל מה שהיה בעבר. בפעם הראשונה מוגדר הציבור הערבי כקבוצה, ולא כבודדים. בפעם הראשונה מוטלת בחוק חובה על בתי הספר הממלכתיים ללמד את ההיסטוריה הערבית ואת זהותו ותרבותו של הציבור הערבי. הדבר אמנם מבוצע עדיין רק באופן חלקי מאוד, אבל כאמור, עצם הדקלרציה על כך בחוק של הכנסת הנה בעלת חשיבות עצומה.

החוק הזה קובע דבר נוסף. במקום המטרות הלאומיות כפי שנוסחו בחוק הקודם, הוא מתחיל במשפט האומר, שמטרת החינוך הממלכתי היא ליצור "אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו". הכוונה היא שהחינוך מכוון במידה שווה ליהודים, לנוצרים, למוסלמים, לדרוזים, לבני כל הדתות, לבני כל הלאומים, לבני כל התרבויות ששוכנות בארצנו. עניין זה מאוד מאוד משמעותי, וקבלתו לא הייתה קלה וארכה זמן רב. אבל הניסוח המשותף ליהודים ולערבים, בפעם הראשונה, של מטרות החינוך הממלכתי, אף שעדיין אינו מתמלא בתוכן מלא, הוא חשוב ביותר ליחסי יהודים-ערבים בישראל.

בבית המשפט העליון קרה תהליך עוד יותר דרמטי. הוא קיבל שורת החלטות חסרות תקדים, קודם כול מבחינת זכותו של הציבור הערבי כקבוצה לשוויון תקציבי, וזאת בניגוד לאפליה התקציבית החמורה שהייתה קיימת בעבר. כשנכנסתי לתפקידי כשר חינוך, נדהמתי לראות עד כמה אפליה זו גדולה וגלויה. במשך עשרות שנים שבהם כיהנו שרי חינוך בעלי מגמות שונות וממפלגות שונות, הונצח המצב הזה. בית המשפט העליון קבע שקיימת חובת שוויון תקציבי - שיש לשאוף להעניק למיעוט הערבי תקציב באופן פרופורציונלי לגודלו באוכלוסיה - דהיינו כ- 20% מסך התקציב. הוא גם קבע, בשורה של פסקי-דין, שיש חובה לתת לציבור הערבי- שוב, כקבוצה - ייצוג במוסדות סטטוטוריים כמו מועצת מנהל מקרקעי ישראל. לגבי מוסד זה הוא אף קבע שאין די בנציג ערבי אחד בו, מכיוון שיש לציבור הערבי אינטרס גדול מאוד בנושא הקרקעות. ולבסוף הוא קבע, בפסק דין מהפכני וגם שנוי במחלוקת, "פסק דין קעדאן - קציר", שקרקעות המדינה חייבות להיות מוקדשות למטרות משותפות של יהודים וערבים. בית המשפט אמר בכך שאין יישוב יהודי טהור, אלא אם כן יש לכך סיבה מיוחדת, כמו במקרה של יישוב דתי או יישוב צמחוני, חרדי או בדואי, בעל אורח חיים ייחודי, אך לא של דת, לא של לאום.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נתן את ההגדרה הטובה ביותר לאופייה של מדינת ישראל: הוא אומר שהמפתח הוא חוק השבות. נכון שהמפתח הזה נותן עדיפות לעם היהודי, אבל בתוך הבית, לאחר שפתחת את הדלת במפתח הזה, כולם שווים. זו הגדרה ציורית, דרמטית ומאוד מאוד חשובה. היא קובעת במפורש לראשונה, שוויון מוחלט בזכויות ובחובות בתוך ישראל, בין יהודים לערבים.

הממשלה עשתה אף היא כמה דברים חשובים. למשל - משרד החינוך קיבל את המלצות הוועדה המיוחדת בראשותו של ד"ר שמשון שושני, מי ששימש מנכ"ל המשרד כשאני כיהנתי בתפקיד שר החינוך. ההמלצות הללו מעניקות יתרון גדול מאוד לחינוך במגזר הערבי, הן מבססות את התקצוב על תלמיד ולא על כיתה. אמנם בהמלצות יש כמה קביעות לגבי יישובי פיתוח ועימות, כמו לגבי מעמד של עולה חדש, שמנציחות פער מסוים, אבל הפערים הגדולים שהצטמקו בשנות התשעים מצטמקים עוד יותר עקב קבלת דו"ח שושני. העיקר הוא, כאמור, בכך שהתקצוב של הממשלה ניתן לא לכיתה אלא לתלמיד, ולא משנה מי התלמיד - יהודי או ערבי. דבר זה מונע את הקיפוח הגדול שהיה ושהצטמצם מאוד מאוד בשנות התשעים, כפי שכבר קבעה עמותת "סיכוי". אנחנו מתקרבים אפוא לשוויון כמעט מלא בנושא התקציבי בכל הנוגע למערכת החינוך.

הנה כי כן, במהלך השנים הקשות האלה, אנחנו רואים גם התפתחויות חיוביות מאוד משמעותיות, אמנם עדיין במישור של הדקלרציה ושל המשפט, אך לדעתי חשיבותן רבה.

נושא נוסף קשור לתחום הכלכלי. מאז הקמת המדינה ניכר תהליך הדרגתי מאוד של צמצום הפערים שבין יהודים לערבים - בתשומות, בתקציבים, וגם בהוצאות ובהישגים. זהו תהליך הדרגתי וקבוע, מדי שנה, שנמשך מאז שנות החמישים, כולל בשנים הקשות והאיומות של הממשל הצבאי. עם זאת, השנים האחרונות, שבהן נעצר התהליך, חרגו ממגמה זו. כידוע, כאשר ישנה מצוקה כלכלית ואבטלה, הפערים גדלים - גם בתוך המגזר היהודי. לכן, הפערים בין יהודים לערבים, גדלו מאוד בשנות המשבר האלה, שכן המגזר הערבי נמצא בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי.

לבסוף, כשדנים ביחסי יהודים-ערבים מתעוררות שאלות רבות. השאלה החשובה ביותר היא: האם שוויון זכויות מלא יצמצם את הקונפליקט הלאומי וייצור חברה אזרחית שיש בה חוויות משותפות ליהודים ולערבים? אינני יודע אם אפשר לתת לזה תשובה מוחלטת, אבל אפשר לומר דבר אחד, והוא חשוב מאוד: לא נדע עד שלא ננסה את זה.

 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 1990075