x
ישראל ומשפחת העמים Print E-mail

הרצאה במכון שלם, 23.3.03

במשך שנים רבות אנו חיים עם הרעיון שהלאומיות היהודית - דהיינו, הציונות - היא תופעה חריגה, כמעט על-טבעית.

אכן, הרעיון ההרצליאני שגרס כי היהודים, המפוזרים בין הגויים והחלוקים בדעותיהם ובאורח חייהם כמעט בכל דבר, הם עם וכי לעם זה זכות למדינה משלו בארץ ממנה גלה לפני כמעט 200 שנה, היה אכן חריג ומהפכני.

הרצל עצמו לא העז לומר בפומבי כי בבאזל יסד את מדינת היהודים, והוא ממתיק סוד זה עם יומנו. גם כך זכה "מלך היהודים" ללעג רב במקום עבודתו, ב"נוייה פראייה פרסה" וגם כך נחשב למי שהשתגע מאז דבק בו הוירוס הציוני.

ואכן, גם במבט לאחור של למעלה ממאה שנה, אין אנו יכולים שלא לראות בתנועה הלאומית היהודית ובהקמת מדינה יהודית בא"י אלא נס חריג בדברי ימי העמים. זה היה הפרדוקס : הציונות באה להפוך את היהודים לעם נורמאלי - הנורמאליות היא מילת המפתח בחשיבה הציונית - אך היא עצמה תנועה לא נורמאלית - לפחות מהבחינה של העדר כסיס טריטוריאלי.  נכון, היו הוגי דעות ציוניים לפני הרצל - היו מבשרי הציונות הדתיים, הרב יהודה חי אלקלעי והרבצבי הירש קלישר, היתה הדמות המופלאה והמודרנית של משה הס, והיו האנגלים ובראשם ד'יזרעאלי וג'ורג' אליוט,  אך איש מהם לא הפך את הרעיון לתנועה פוליטית בעלת מטרות פוליטיות. מכאן ראינו תמיד בעבר את החריגות של תנועה יוצאת דופן.  אבל עתה, לאור התפתחויות במשפחת העמים ובמשפט הבינלאומי, כדאי לחשוב מחדש על חריגות זו ולהדגיש, בצד השונה והנפרד, את העובדה שהציונות אינה כה חריגה, אינה כה יוצאת דופן . אפשר לומר כי הגיעה העת לבצע נורמליזציה - לא לגבי העם היהודי; זה כבר בוצע מכוח המציאות של ישראל - אלא לגבי הרעיון הציוני עצמו.

אני מבקש לבדוק תהליך זה משלושה היבטים : שינויים בתפיסת הלאומיות עצמה; מהפכה של ממש לגבי מעמד פזורות לאומיות ותפישה חדשה של מדינת לאום כמדינת קירבה של מיעוטיה, אזרחי מדינות אחרות.

א.      הלאומיות :

התופעה של לאומיות כהוויה נפרדת מאזרחות, נראתה כעניין שזמנו עומד לחלוף עם השנים. בעולם החדש - ובראשן ארה"ב - לא היה, כמובן,  מקום למושג של לאומיות נפרדת - נפרדת מבחינה לשונית או אתנית. כאשר החל התהליך המופלא של איחוד אירופה, היה אכן נראה שהלאומיות מפנה מקומה להוויה חדשה על-לאומית או רב-לאומית, וכי הלאומיות היהודית היא תופעה חריגה, שולית, המנוגדת לרוח הזמן. אך בינתיים התרחשו שתי תופעות בלתי-צפויות :

  • 1) הלאומיות השבטית הרימה ראש בתוך אירופה : קטלונים, בסקים, סקוטים, קורסיקנים, דורשים הגדרה עצמית בתוך האיחוד הגדול שגבולותיו המדיניים מטושטשים.
  • 2) התפרקות האימפריה הסוביאטית הביאה לאירופה כ- 30 מדינות חדשות, כולן מדינות לאום מוצהרות, כולן שואפות לדמוקרטיה, וכמעט כולן חברות במועצת אירופה, וחלקן עושה דרכן לאיחוד האירופי.

הלאומיות כגורם דומיננטי במשפחת העמים האירופית היא תופעה שאין להתעלם ממנה. להיפך, הרעיון שהלאומיות היא שוות ערך לאזרחות הוא רעיון חריג : מועצת אירופה מקבלת בשנות התשעים את הרעיון שיש מיעוטים לאומיים, שראוי להגן עליהם באמצעות שתי אמנות : אמנת המסגרת להגנה על המיעוטים הלאומיים והצ"רטר להגנה על שפות אזוריות ושפות מיעוט. צרפת הכופרת ברעיונות אלה ושהמועצה החוקתית שלה טוענת ש"אין מיעוטים בצרפת" היא יוצאת הדופן - היא ולא מדינות הלאום האירופיות. התנועה הלאומית היהודית תרגיש טוב מאוד במוסדות האירופים  -אם יום אחד  ישראל תתקבל לשורותיהם-  ולא תרגיש שם מבויישת וחריגה.

הפזורה

מילון וובסטר מגדיר את המילה דיאספורה כך:

The dispersion of  the Jews to areas outside Palestine since

 the 6th  century B.C. Babylonian exile.

ואכן בעולם של סוף המאה ה- 19 יש פזורה אחת בולטת ודומיננטית - הלא היא הפזורה היהודית. נכון : לכל עמי אירופה היו פזורות בעולם החדש וכאשר אירלנד זכתה לעצמאות, עמד בראשה אמון דה ולירה, אזרח אמריקני. אך הרעיון שמתוך פזורה יכולה לקום תנועה לאומית שתתבסס על בסיס טריטוריאלי חדש היה רעיון מוזר והציונות נראתה חריגה ביותר מבחינה זו. בינתיים קרה משהו: הפזורות הלאומיות הלכו ורבו והמילה דיאספורה משמשת היום עמים רבים - כולל הפלסטינים. חשוב יותר : מחקרים חדשים, ובראשם מחקריו של אנתוני סמית, מדגישים את חשיבותה של הפזורה ביצירת תנועות לאומיות. נכון : אצל היהודים היה ייחוד של העדר בסיס טריטוריאלי. ביוון של המאה ה- 19 יש בסיס טריטוריאלי,  אך מבחינת חשיבותה והאפקטיביות של השגת עצמאות ליוון, עולה על היוונים של יווןת  הפזורה היוונית שבלעדיה קשה לתאר את התהליך של עצמאות ליוון. אנתוני סמית מדגיש את הדמיון בין יוון, ארמניה וישראל לעניין זה. ואכן בכל שלושת המחקרים מתקיים השילוב הזה של מסורת דתית , געגועים לאומיים -  ופזורה אקטיבית וחזקה הפועלת בתקיפות  למען חידוש העצמאות הפוליטית. גם המדינות הבלטיות נעזרו ע"י פזורה מסוג זה. היא שתמכה בשגרירויות הוירטואליות של מדינות אלה בשנים הארוכות והקשות של כיבוש סוביאטי.

חשיבותה של הפזורה בלאומיות החדשה בולטת גם בעניין אחר - עניין הנאמנות הכפולה. מתנגדי הציונות חששו מפני גורל היהודים שלא יעלו ארצה ופחדם מפני האשמה בנאמנות כפולה היה מובן ביותר על רקע אותם ימים.

המציאות המודרנית, שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפריכה וביטלה חששות אלה:  משפחת העמים קיבלה את הרעיון של ריבוי נאמנויות. אתה יכול להיות צרפתי נאמן ומפורסם, כמו שרל אזנבור, ולהיות ארמני נאמן הנלחם למען מולדתו הישנה חדשה. אתה יכול להיות אמריקני בעל מקף, שלאחריו בא התואר אפריקני, אירי, אנדיאני וגם יהודי ציוני. מה שהיה יוצא דופן בסוף המאה ה- 19 הפך שגרה במאה ה- 21. והאשמת היהודים בנאמנות כפולה הפכה להיות חזיון כה נדיר עד שקשה כמעט למצוא לו עדויות, פרט לעדויות של האנטישמיות האנדמית, זו שלא זקוקה לשום תירוץ כדי להעליל עלילות נגד "היהודים".

ג.       מדינות קירבה (Kin State)

מדינת ישראל היא לא רק מדינה שבה מתקיים, וחייב להתקיים, רוב יהודי, אלא גם מדינה שיש לה "יחסים מיוחדים" עם העם היהודי בתפוצות ועם מוסדותיו עניין זה מובא תדיר כדי להוכיח שישראל אינה דמוקרטיה אמיתית אלא "דמוקרטיה אתנית" שבה ליהודים יש מעמד מיוחד. חוק השבות וגם החוק המקנה מעמד מיוחד להסתדרות הציונית מצוטטים כדוגמאות - לעניין זה. אין צורך לומר כי למדינה דמוקרטית כלשהי אסור להפלות בצורה כלשהי בין אזרח לאזרח בזכויות היסוד. בית המשפט העליון נתן בצדק ביטוי מוחשי לעקרון זה באוסרו על הפלייה במכירת מקרקעי הלאום בין יהודים לערבים. פסק דין זה עורר זעם והתמרמרות, אך בית המשפט העליון צדק בקובעו כי אופייה היהודי של המדינה מתבטא במתן עדיפות ליהודים עפ"י חוק השבות בקביעת ימי מנוחה, אפייה, טקסיה ותרבותה של המדינה, אך לא באפלייה בין יהודים לשאינם יהודים בתחומי השיפוט של המדינה. ואכן חוקי שבות והרפטריאציה קיימים בחלק ניכר ממדינות אירופה - כולל, בראש ובראשונה, ברפובליקה הפדרלית הגרמנית - מבלי שמישהו יטען כי יש כאן פגיעה בעקרון השוויון וביסוד הדמוקרטי של המדינות - כל עוד נשמר בתוך המדינה שוויון הזכויות המלא.

יתר-על-כן, בתורת המשפט האירופית, מתפתחת בשנים האחרונות הכרה בזכות המדינה לדאוג לאינטרסים של בני הלאום השליט שאינם אזרחי המדינה והמתגוררים במדינות אחרות כאזרחיהן. תופעה זו מוגדרת כמדינת קירבה  (Kin   state or  etat  de  souche)  ומיעוט  קירבה  (kin minority) החי במדינות אם שונות. חוקים אלה באים בנוסף לאמנות השונות על הגנת מיעוטים ולהסכמים בילטרליים שונים. ל-תשע מדינות, חברות מועצת אירופה, יש חוקים מסוג זה : אוסטריה, בולגריה, יוון, הונגריה, איטליה, רומניה, רוסיה, סלובקיה וסלובניה. החוק ההונגרי מיום 19.6.2001 עורר רעש ומהומה וממשלת רומניה פנתה בעניינו בתלונה נגד הונגריה והתביעה נתבררה בועדת ונציה, אך הדיון בפרלמנט של מועצת אירופה טרם נסתיים. הטענה נגד החוק ההונגרי היתה שהוא חורג מהמקובל ויוצר אפלייה בין אזרחי רומניה (ומדינות אחרות) ממוצא הונגרי לבין אזרחים אחרים גם בעניינים כלכליים. אירופה המזרחית והמרכזית הן כתם רורשאך גדול , חוצה-גבולותת שבו מיעוטים לאומיים רבים חיים מחוץ לגבולות מדינת הלאום שלהם. תופעה זו היתה מוכרת גם במערב, בעיקר לגבי האוכלוסיה האוסטרית דוברת הגרמנית הגדולה שסופחה ביחד עם אזור בולצאנו לאיטליה לאחר מלחמת העולם השניה, אך היא הגיעה לעוצמתה עם התפרקות ברית המועצות ויצירת הדמוקרטיות החדשות שלפני כן נשלטו כולן ע"י המגף  הסוביאטי.

במה מדובר ? בדרך כלל בעידוד לימוד השפה והתרבות של מדינת הקירבה וכן לימוד חינם במדינת הקירבה -  ולצורך זה מוקמות קרנות מיוחדות, אך לעיתים מדובר גם במתן פריווילגיות אישיות. הצו הממשלתי היווני מאפריל 1998 מעניק זכות ל"אזרחים אלבניים ממוצא יווני" לקבל תעודת זיהוי יוונית ואישפוז חינם ביוון. החוק ההונגרי מעניק לבעלי מוצא הונגרי חינוך חינם ושירותי בריאות בדומה לאזרחי הונגריה. במקרים של איטלקים בסלובניה, ואוסטרים באיטליה יש גם הבטחה לקיום חינוך דו-לשוני. החוק האוסטרי, מ29.1.79, מקנה לאוסטרים האיטלקים זכויות להתמנות כפרופסורים באוניברסיטאות האוסטריות, וכן לעבור בחינות הוראה באוסטריה, משל היו, אזרחי אוסטריהת ואין הם זקוקים לויזה אוסטרית או חייבים בתשלום שכר לימוד באוניברסיטאות של אוסטריה. החוק הרומני, מעניק זכויות למילגות ללימודים ברומניה. בחוקה האיטלקית, סעיפים 48, 56 ו- 57, כפי שתוקנו ב- 17.1.2000, שמורים 12 מקומות בבית התחתון, וששה מקומות בסינט, ל"איטלקים המתגוררים מחוץ לאיטליה" כאשר ברורה הכוונה שאין מדובר באזרחי איטליה. ויש אפילו חוקים אזוריים מסוג זה, כמו החוק (18.4.95)  המטפח את הקשרים בין ה- veneti המתגוררים מחוץ לונטו.

החוק הרוסי הוא רחב מאוד ומקנה למהגרים וצאצאיהם זכויות רבות. ס' 13 קובע בפשטות כי רוסים, על אף אזרחותם הלא-רוסית, יזכו בעת שהותם ברוסיה לכל הזכויות והחובות של אזרח רוסי, אלא אם נאמר אחרת בחוקה.

איך מגדירים את בעלי הקירבה ? לא כל החוקים עוסקים בהגדרה זו. יש גם יוצאי דופן : סעיף 2 לחוק הסלובקי מדבר על "מוצא אתני" שאפשר לייחסו עד לדור שלישי - כלומר עד לסבא ולסבתא של בעל הזכות. סעיף 15(1) לחוקה הבולגרית מסתפק במתן זכות להתאזרחות אוטומטית לכל "מי שהוא ממוצא בולגרי.  החוק הרוסי מ- 5.3.99 מדבר במונחים של קומפטריוטים. החוק הסלובאקי מדבר על מוצא אתני סלובקי וכן על "מודעות סלובקית לשונית ותרבותית" _ החוק הסלובני מרחיק לכת ומדבר על המיעוטים הסלובנים במדינות הסמוכות - אוסטריה, איטליה, הונגריה וקרואטיה - כיוצרים "מרחב סלובני תרבותי משותף].

סעיף 2 לחוק הבולגרי (11.4.2003) מגדיר מיהו בולגרי :

  • 1) אדם שיש לו הורה אחד ממוצא בולגרי.
  • 2) יש לו תחושה שהוא בולגרי.
  • 3) מתגורר, זמנית או דרך קבע במדינה אחרת.

אך בדרך כלל הולכות רוב המדינות בעקבות חוקת גרמניה שאינה מגדירה מיהו "בו התרבות הגרמנית". הלוואי וישראל היתה הולכת בדרך זו במקום לנסות ולהגדיר מיהו יהודי בקריטריון הלכתי, מרבה מחלוקת שנזקו כה ברור לעין כל.

על כל פנים, למרות שיש הבדלים גדולים בין הפזורה היהודית לבין המיעוטים הלאומיים והילידים באירופה, העקרון הוא חשוב. העקרון, כפי שניסתה אותו ועדת ונציה, וכפי שעומדת לנסח אותו מועצת אירופה הוא שאין סתירה בין חקיקה מסוג זה לבין שוויון זכויות דמוקרטי כל עוד אין אפלייה בתוך המדינה על בסיס אתני וכל עוד אין מדובר במתן תמורה כספית לבני מיעוט-הקירבה. על רקע זה, החוקים הקובעים מעמד מיוחד להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית הם ביטוי חיוור של עקרון שהפך להיות שגרה אירופית.

לאור הדברים האלה והבחינה המחודשת של מושגי היסוד בתורת הלאומיות, אפשר לנסח מחדש את תופעת הציונות כתנועה לאומית של עם נטול זכויות פוליטיות. נכון, לציונות יש סממנים משלה, משום שהעם שהוליד אותה הוא שונה מעמים אחרים, אך סממניה אינם מצביעים על אימוץ נורמות  חריגות  במשפחות העמים.

יש גם מסקנה פוליטית לעתיד מקביעות אלה. ישראל, אם היא רוצה לקיים משטר דמוקרטי ולהישאר מדינה יהודית, חייבת להתוות את גבולה כך שיהיה בה רוב יהודי לעתיד הנראה לעיין ותנאי זה שולל מראש את הרעיון של ארץ ישראל השלמה. גם בגבולות שטח השיפוט הישראלי יש לנו בעייה דמוגרפית קשה. החלת ריבונות ישראלית על השטחים תפגע בעצם קיומה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית.

מסקנה שניה היא זו שבמדינת הלאום היהודי יש מיעוט לאומי ערבי שאינו רוצה להיטמע ולהתבולל והשייך לרוב הערבי שבתוכו שוכנת ישראל בתנאים של עויינות קשה.

אין מנוס אפוא להכיר בחוק במיעוט לאומי זה ובזכותו להיות בשוויון במדינה היהודית.

ויש  עוד לקח אחד  מהראייה היסטורית שניסיתי לפתח כאן : התנועה הלאומית היהודית ומדינת ישראל, למרות ייחודן, תואמת את הנורמות המקובלות של מדינת לאום דמוקרטית, אינה חריגה במשפחת העמים, אין סתירה בין היותה ליהודית להיותה דמוקרטית ועם מאמץ קטן נוסף - בעיקר בכל הנוגע למיעוט הערבי בישראל - תהיה נאמנה לנורמות המחמירות ביותר של משפחת העמים.

 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2270199