הארץ, 04/01/2000

חוק השבות שנחקק בהסכמה כללית ב-1950 נהפך באחרונה לסלע מחלוקת כפולה: מצד אחד טוענים - בעיקר החוגים החרדיים - שניסוחו רחב מדי ומאפשר עלייה והתאזרחות של מי שאינם יהודים על פי ההלכה. מצד שני נטען, בעיקר מצד המפלגות הערביות והשמאל הלא ציוני, כי חוק השבות מפלה וסותר את מהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. אפילו ציוני מושבע כמו יו"ר הכנסת, אברהם בורג, מצא כי חוק השבות הוא "פרובלמטי".

האמת היא, כי לחוק השבות יש חוקים מקבילים במדינות אחרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק השבות הכלול בסעיף 116 לחוקת הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. סעיף זה העניק אזרחות אוטומטית למאות אלפי בני אדם מ"מוצא אתני גרמני" שגורשו מבתיהם בבריה"מ לשעבר. חוק השבות הגרמני חמור יותר מבחינת דיני השוויון מאשר חוק השבות הישראלי, משום שהוא שלל בעבר אזרחות ממיליוני מהגרים זרים שנולדו בגרמניה.  

חוק השבות הגרמני אינו יוצא דופן. כמעט לכל מדינות הבלקן ולמדינות הבלטיות יש חוקי שבות הקרויים חוקי רפטריאציה. כך, למשל, סעיף 375 לחוק האזרחות היווני מעניק אזרחות אוטומטית לאנשים "בעלי לאום יווני" אם הם מתגייסים לשירות צבאי. סעיף 1)25) לחוקת בולגריה מאפשר ל"אדם ממוצא בולגרי" לקבל אזרחות בולגרית בפרוצדורה מיוחדת וקלה. סעיף 3)13) לחוקת ארמניה מעניק אזרחות אוטומטית ל"ארמני מלידה" המתגורר ברפובליקה הארמנית. ראוי לציין שבמדינות אלה יש הפרדה בין לאום לאזרחות והפשרה בין שתי התפישות - מדינת לאום ושוויון כל האזרחים - נעשית על ידי שילוב בין הגדרת המדינה כמדינת הלאום האתני לבין הבטחת שוויון הזכויות של כל האזרחים.

מעניין הדבר שגם במדינות שבהן אין דגש על עניין הלאום השליט, מתעורר עניין השבות בכל מקום שבו קיימת פזורה לאומית. כך נהגה איטליה, אשר בסעיף 18 לחוק האזרחות העניקה אזרחות לכל האיטלקים שגלו מהאזורים שהיו תחת השלטון האוסטרי לפני 1920.

הדוגמה המרתקת ביותר לקוחה מפינלנד - שבה שוויון הזכויות הוא אבן יסוד חוקתית. לאחר קריסת בריה"מ התעוררה תביעה להשיב למולדתם אזרחים רוסים ממוצא פיני שחיו בקרליה, שעליה נאלצה פינלנד לוותר לטובת בריה"מ. סעיף 18 א' לחוק הזרים הפיני קובע, כי אדם מבריה"מ ש"מוצאו פיני" רשאי לקבל רשות לשהיית קבע בפינלנד (שהיא תנאי לאזרחות). החוק מגדיר "אדם ממוצא פיני" כאדם שהוא, או הוריו, או לפחות שניים מתוך ארבעת הסבים והסבתות, היו רשומים כאזרחים פינים, או שלמבקש יש קשר אמיץ לפינלנד אך אינו יכול להוכיח במסמכים את מוצאו. רשיון הקבע ניתן גם לבני הזוג ולילדיהם. גם סעיף 14א' לחוק האזרחות האירית מ-1986 מעניק לשר הפנים סמכות לתת אזרחות אוטומטית לכל מי שהוא "ממוצא או השתייכות איריים".

איך קורה שחוקי שבות כאלה אינם נפסלים על ידי בית הדין האירופי לזכויות האדם? משום שהמשפט הבינלאומי מכיר בזכותן של מדינות לנקוט מדיניות הגירה ואזרחות המיטיבה עם בני עם מסוים, בתנאי שאינה מפלה בני עם מסוים. אלה, כאמור, חוקי רפטריאציה. למעשה כמעט ואין מדינה שיש לה פזורה לאומית שאין לה חוק או הסדר הדומה לחוק השבות. אלה קובעים את הזיקה והזכות לאזרחות אך לא פוגעים במהות הדמוקרטית של המדינה שבה לכל אזרחיה כל הזכויות האחרות הן שוות. בריה"מ החזירה לרפובליקה הארמנית רבע מיליון איש ממוצא ארמני, שלא היו לפני כן אזרחי ארמניה או תושביה.

הבעיה בישראל אינה איפוא קיומו של חוק שבות, אלא העדר אפשרות מעשית להתאזרחות של לא-יהודים. פגם זה, כולל שלילת אזרחות מבני זוגם של אזרחים ישראלים ומילדיהם של נכדי יהודים הזכאים לעלות לפי חוק השבות, הוא הטעון תיקון. הוא ולא חוק השבות.