x
זהירות, זיגזג חסר אחריות לפניך Print E-mail

ישראל היום, 20.2.2015

דבריו של שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת תיאום הארגונים הכלכליים, בגנות הרגולציה המוגזמת בישראל, ואזהרתו כי היא עלולה לגרום נזק בל ישוער למשק הישראלי ולהביא עלינו אסון כלכלי, עוררו בי נשכחות. גם לי היה מפגש טראומטי עם רגולציה מוגזמת מסוג זה. היה זה בשנת 1984. מוניתי לשר התקשורת. מצב המשרד היה קטסטרופלי. אנשים המתינו שנים רבות לטלפון. לרשות השידור היה מונופול מוחלט, ובכל פעם שהיה סכסוך עם עובדי הטלפונים, שותקו גם כל שידורי הערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה (גם המשדרים היו בתחום מונופול משרד התקשורת).

כל זה גובה ברגולציה ענפה, שהשתרעה על פני עמודים שלמים של איסורים הכתובים בתקנות, שבה היה כלל עיקרי: כל פעולה אסורה, אלא אם כן הותרה על ידי הרגולטור - שהיה, במקרה זה, שר התקשורת. אך כל זה עתיד היה להשתנות בתוך זמן קצר בשל מכתב תמים אחד שהונח על שולחני. היה זה מכתבו של מיכה גולדמן, מי שהיה אז יו"ר המועצה המקומית כפר תבור.

גולדמן ביקש, במסגרת שדרוג הכפר, להקים תורן מרכזי לקליטת טלוויזיה, זאת במקום האנטנות הפרטיות המכערות את גגות הבתים. קראתי והשתכנעתי שהצדק עימו. מייד התברר לי שיש התנגדויות עזות לרעיון פשוט זה. משרד המשפטים התנגד בטענה כי זו פגיעה בלתי חוקית במונופול של רשות השידור, שכן מתורן מרכזי היה אפשר לשדר סרטים שיירכשו בחו"ל. 
 
תגובתי היתה שאם כך, זו תוצאה רצויה ביותר. נציגי המשרד אף נזקקו לאיום המקובל עליהם: "לא נגן עליך בבג"ץ". תשובתי היתה שאני דורש שלא יגנו עלי בבג"ץ. 
התנגדות משרד ראש הממשלה היתה בשל החשש שבכפרים הערביים יקלטו את שידורי מדינות ערב באמצעות התורן המרכזי. 
 
תגובתי לכך היתה שאין להם מושג קלוש, שכן כבר אז האזינו האזרחים הערבים לשידורים אלה. כל האיסור המוזר הזה היה המשך לרגולציה שמחקה שידורי צבע בטלוויזיה בעזרת מכשיר המחיקון, שעליו התגברו תושבי ישראל באמצעות האנטי־מחיקון - פרשה הזויה שהצעירים אינם מאמינים שאכן התרחשה. 
 
כששמעתי את טיב ההתנגדויות המוזרות לבקשתו של גולדמן, הפלטתי קללה והתיישבתי לכתוב, בכתב יד, בעזרת ידידי גדעון אביטל, היתר לבקשתו של גולדמן. חיש מהר ביקשו זאת גם רשויות מקומיות אחרות. לפתע, אפשר היה לקלוט - אז לא היו לוויינים - שידורים מהערוץ הירדני ומהערוץ הלבנוני. 
 
מונופול רשות השידור נשבר במכה אחת חדה. מכאן נסללה הדרך הבטוחה להקמת הערוץ השני והטלוויזיה בכבלים, שגם להם התנגד משרד המשפטים וגם לגביהם חזרה תביעתי שלא יגנו עלי בבג"ץ. תגובתי היתה העברת כמה חוקים בכנסת שהובילו להקמת תחנות רדיו מקומיות וכאמור הטלוויזיה בכבלים והערוץ השני, ואת הרגולציה הישנה פשוט זרקתי לפח.
 
המסמך האבוד
 
מדוע נזכרתי בסיפור הזה, שאותו אפשר להגדיר הזוי? מפני שאני קורא בעיתונים על הגעגועים העולים שוב ושוב לרגולציה נוסח ימים עברו. עיתונאים תובעים זאת, וחברי כנסת ושרים חוזרים אחריהם באוטומט ובקול: "הבו לנו רגולציה. עוד ועוד. הבו לנו פיקוח מהסוג הישן. זה חברתי. זה אופנתי. זה נגד הטייקונים".
אכן, רגולציה מסוימת הכרחית בכל משק מודרני. היא דרושה בכל מקרה שיש כשל שוק או למען מטרות חברתיות כגון צמצום פערים, מניעת מונופולים - כולל זה הממשלתי, אך רגולציה כזו צריכה להיות מאוזנת. המשנה ליועץ המשפטי, אבי ליכט, אומר ש"קם דור חדש של רגולטורים, שפחות מחויב למגזר העסקי". 
התוצאה לדבריו היא ש"נקודת האיזון זזה מהמגזר העסקי לכיוון הציבור". אך אינטרס הציבור כולל גם את חיזוקו של המגזר העסקי, שכן בלי כלכלה מפותחת אין משאבים לצדק חברתי שלו ישראל כה זקוקה. 
 
נוספת לכך תופעה חדשה: מדיניות הזיגזג חסרת האחריות והראייה הכללית. רגולטורים קמים בבוקר ומשנים דעתם מהקצה אל הקצה, בלי להתחשב כלל בהשפעות הזיגזג שלהם על יציבות המשק ועל מעמדה הבינלאומי של ישראל. אפס מבט או אכפתיות מהתמונה השלמה. הרכבת הקלה בגוש דן היא קורבן אחרון של אופנה חדשה זו. אם תימשך, רשימת הקורבנות תתארך.
 
ההמלצות בבוידעם
 
יש להדגיש כי הרגולטורים כולם הם פקידים לא נבחרים ואין הם כפופים לעקרונות כלליים, לדיווח קבוע לכנסת או למתן דין וחשבון מה הצדיק שינוי קיצוני בעמדתם. לעיתים נדמה שהשיח העיקרי שלהם הוא עם העיתונות, ואילו הכנסת והיזמים המושפעים מהחלטותיהם כלל לא קיימים. זוהי תופעה ישראלית. 
 
בארה"ב אימץ הבית הלבן מדיניות ועקרונות רגולטוריים שחיבר פרופסור למשפטים מהרווארד. מסמך דומה קיים בבריטניה ובמדינות אחרות. בישראל הוקמה ועדה מיוחדת לייעול מנגנוני רגולציה בהשתתפות מר ליכט, פרופ' יוג'ין קנדל, העומד בראש המועצה הלאומית לכלכלה, וגל הרשקוביץ, אז ראש אגף תקציבים באוצר. הם הגישו המלצות שקולות ונבונות גם לגבי ייעול וגם לגבי מודל עקרוני שיחול על הרגולציה החשובה בתחום התשתיות והתקשורת. 
 
אני מאמין שמסמך זה היה יכול לתרום לאיזון הדרוש בין מטרות חברתיות לצורך בחיזוק המשק. הצרה היא שמשום מה בחרה הממשלה לא לקבל את המלצותיהם של חברי הוועדה. אילו היה מתקבל המסמך, היה מונע תופעות פוגעניות כגון הזיגזג האופנתי של הרגולטורים החסינים מכל פיקוח ובקרה או חוסר תיאום עם מדיניות הממשלה. 
 
וכמובן, היה נמנע הוויכוח המיותר והאיסור המגוחך של קליטת שידורי טלוויזיה מהמדינות השכנות ירדן ולבנון באמצעות תורן מרכזי.
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2104781