x
הדו-קיום מרים את ראשו Print E-mail

ישראל היום, 1.1.2016

העובדה כי ערביי ישראל לא נטלו חלק בגל הטרור הנוכחי מוכיחה כי מקומם בחברה הישראלית-יהודית. לא מדובר רק במקומות עבודה, אלא גם בהרחבת האמון שלו הם זוכים. תקווה לשינוי ערכי.

אנו עדים לעובדה אחת מוצקה: אינתיפאדת הסכינים לא זלגה אל ערביי ישראל. רוב מכריע של הפיגועים בוצע בידי פלשתינים מחברון, משכם וממזרח ירושלים, שאין סיבה להכליל את אוכלוסייתה הפלשתינית בין ערביי ישראל, ולו רק משום שרובם אינם אזרחי ישראל וחינוכם אינו ישראלי. אם מבודדים את ערביי מזרח ירושלים, נמצא כי כשלושה־ארבעה פיגועים בוצעו על ידי ערבים ישראלים; בשניים המפגעים הגיעו מהגדה במסגרת איחוד משפחות, שחינוכם והשקפת עולמם עוצבו שם; לגבי אחד נוסף, המשטרה טרם החליטה אם המניע לאומני או פלילי.
 
בתקופה קשה זו, יהודים וערבים המשיכו לעבוד וללמוד יחדיו, ובנצרת גם לנגן ולשמוע מוסיקה קלאסית יחד. גל האכזריות, שבו יצאו בממוצע כשלושה מפגעים פלשתינים מדי יום לפגע ביהודים, לא חצה את הקו הירוק. זו עובדה המנוגדת למציאות של קונפליקטים לאומיים דומים. ייתכן שההסבר הוא שלפי סקר שערך בן כספית, רוב מוחץ מערביי ישראל לא האמין שאכן בכוונתה לפגוע באל־אקצא.
 
אמת, כל מי שעוסק בנושא יודע שקיים מיעוט לאומני דתי בקרב ערביי ישראל, המזדהה עם אויביה הקיצוניים של מדינתנו, אולם הוא לא התארגן מעולם כמחתרת (זאת בשעה שישראל ידעה כמה מחתרות יהודיות דתיות, כולל תג מחיר, שמ־1995 הרגו 35 ערבים). מתוך מיעוט זה, 40 "מתנדבים" בעלי דעות סלאפיות־ג'יהאדיסטיות ערקו לדאעש: מתוכם 4 נהרגו בקרבות, ואילו אחדים חזרו לארץ והועמדו לדין. 
 
רובם הצטרפו לארגונים המזוהים עם גורמי הג'יהאד העולמי, ובראשם דאעש ו"חזית הסיוע", שהוצאו אל מחוץ לחוק בישראל לאחר שהוכרזו כהתאחדות בלתי מותרת. אלה 40 איש מתוך ציבור המונה מיליון וחצי איש. הנתון מדאיג, אך הוא מתגמד בהשוואה למדינות אחרות. עד דצמבר נמנו 300 מתנדבים לדאעש מקרב חצי מיליון הערבים בשבדיה. לפי יחס זה, היינו אמורים לצפות לכ־900 מתנדבים ערבים מישראל. מה לערביי שבדיה ולערביי ישראל, הקרובים גיאוגרפית ללב האיסלאם הקיצוני, ושייתכן שקרובי משפחתם מצויים במחנות פליטים מלאי שנאה לישראל.
 
בשנים האחרונות מתרחש כאן משהו גדול מתחת לרדאר עולם החדשות היומיות; יותר ויותר תלמידים ערבים לומדים עם יהודים, חלקם מתוך אידיאליזם של בתי הספר הדו־לשוניים של "יד ביד", וחלקם מתוך רצון משפחות ערביות לתת לילדיהן חינוך טוב יותר. התוצאה היא שבבתי הספר העבריים קיים גידול מהיר של תלמידים משני הלאומים, הלומדים יחד.
 
בדו"ח של מכון טאוב לשנת 2014 נמסר כי ב־2013 מספר התלמידים בחינוך היהודי, הכולל תלמידים ערבים, היה 109 אלף תלמידים - גידול של 59% משנת 2003. בבתי הספר העבריים, שיעור הערבים נע בין 5% ל־50%. מדובר בצמצום הדרגתי של ההפרדה בין יהודים לערבים במערכת החינוך. החינוך המשותף מהווה היום 6% מכלל תלמידי ישראל.
 
בתל אביב־יפו בולטת במיוחד מגמת רישום ילדים לגני ילדים משותפים. בגיל זה - בניגוד למתרחש בקרב תלמידי בתי ספר תיכוניים - טרם מתעצבים השסעים הלאומיים והלשוניים. בגנים אלה, כמחצית הילדים והגננות הם יהודים, והמחצית השנייה - ערבים; שווה בשווה. חגי שתי הדתות נשמרים. בשלושה בתי ספר עבריים ביפו, 30%-40% מהתלמידים הם מוסלמים, ובצפון העיר מספרם נע בין 5% ל־10%. 
 
ראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, דפנה לב, מדווחת כי עירוב זה לא יוצר התנגשויות, גם בימי מתיחות כמו במבצע צוק איתן ובתקופה הנוכחית. כמובן, הגידול במספר התלמידים הערבים הלומדים עם יהודים בשפה העברית נובע גם מתופעה שלילית - רמתם הנמוכה, לרוב, של בתי הספר הערביים, גם בשל אפליה תקציבית וגם מסיבות אחרות; אך העובדה שתלמידים משני העמים צולחים בשלום סערה של עימות לאומי והסתה דתית - מפליאה. בגני הילדים ביפו מתרחש ממש מהפך הראוי לחיקוי גם בערים "מעורבות" אחרות. 
 
אי של יציבות
בכל אשר נפנה נבחין בחדשות מעודדות: מספר הרוקחים הערבים, חלקם הגדול סיים לימודיו בירדן, עלה בין 2007 ל־2012 מ־19% (700 איש) ל־30% (2,000 איש). סקר מכון טאוב מצביע על כך שלצד הטענות על אפליה, "הממצאים מראים כי העבודה המשותפת תורמת גם לשינוי עמדות של יהודים כלפי ערבים", וכן על "עלייה בנכונות מעסיקים יהודים לקבלם לעבודה".
קיים גידול מרשים בתעסוקת ערבים במגזרים הממשלתי והעסקי. עיתון "גלובס" מדווח על 20 חברות ישראליות המעסיקות 700 עובדים ערבים בתחום ההיי־טק. כמובן מורגשת האפליה בשל הזהות הערבית, אך רק כחמישית מהעובדים הערבים מדווחים עליה. בשנים 2007-2015 עלה מספר הערבים בשירות המדינה מ־3,429 ל־6,440 (מהם 2,380 נשים), זאת בתקופה של מתח ביטחוני גדל.
 
שיעור גיוס העובדים הערבים, שעמד על 7.5% מכלל העובדים ב־2007, עלה לכ־12.3% ב־2012; ב־2015 כ־9% מכלל עובדי המדינה היו ערבים (15% מכלל העובדים ו־5.3% מכלל העובדות), לעומת כ־5.7% בשנת 2007; זהו שיעור נמוך מחלקם באוכלוסייה, בעיקר כשמדובר במשרות בכירות, אך זהו נתון המציין התקדמות מרשימה.
 
ייתכן כי נתונים אלה מוסברים על רקע שינוי במציאות המזרח־תיכונית, שבה ניצבת ישראל כאי של יציבות, בניגוד לסובב אותה. כך, רוב עצום של יהודים וערבים מוכן ליחסי חברות עם הצד השני וסבור כי יש לפעול לשינוי מערכת היחסים ביניהם בדרכי שלום דמוקרטיות; בסקרים אחרונים, לרבות הסקר הצפוי של פרופ' סמי סמוכה, כ־81% מערביי ישראל מגדירים את הישראליות כחלק מזהותם; כ־80% מהיהודים מסכימים שלערבים זכות לחיות במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות; וכ־70% מהיהודים מקבלים את הערבים כחברים מלאים בחברה הישראלית. 
 
במילים אחרות: למרות שאנו עדיין רחוקים משוויון מלא לערבים, נפתחת כאן תקווה לשינוי ערכי מצד שני הלאומים החיים בישראל. פתח זה מחייב גם את הממשלה לנקוט צעדים משלימים. על כך במאמר נוסף.
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2067519