הארץ, 12/04/1998

כפי שהיה צפוי, זוכה ח"כ מאיר שטרית מכל אשמה. בפסק דינה החשוב, מציינת השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור עניין יסודי: אין הרשעה בלא שתוכח כוונה פלילית, והדברים נכונים גם לגבי עבירה עמומה ומעורפלת כמו עבירת מרמה והפרת אמונים. ואכן, במשפט הארוך של ח"כ שטרית לא רק שהופרכו טענות התביעה העובדתיות ברוב סעיפי האישום, אלא שהיה חסר מרכיב חיוני: לא דבקו בשטרית, כדברי השופטת, "אי-יושר או כוונת שחיתות". פסק דין זה חיזק את עקרונות המשפט הפלילי, שחלקם נשכחו בישראל.

אך זיכויו של שטרית אינו גורע מהעובדה המרכזית: נוהגי הסוכנות היו מושחתים ומשחיתים. עצם השימוש בכרטיס אשראי מוסדי לצורך רכישות פרטיות הוא מעוות ופסול ושטרית - כמו שמחה דיניץ - היה חייב לפעול לביטולו.

מבחינה ציבורית ומוסרית, היה פסול מלכתחילה בעצם השימוש בכרטיס אשראי מוסדי. מבחינה משפטית - רק מעשה פלילי וכוונה פלילית יכולים להרשיע אדם. הזיכוי הזה, האחרון בשורה של זיכויים דרמטיים - חלקם לא נקיים מספקות - מעלה שורה של בעיות משפטיות חשובות: האם ניתן בכלל להעמיד לדין אדם על מרמה והפרת אמונים, אותה עבירת סל כוללנית שעמימותה היא פרובלמטית? האם אין חשש שהפרקליטות תירתע מהעמדת עובדי ציבור בכירים לדין על כל הנזק המשתמע מתפנית מסוג זה? בקיצור: מה עושים?

עושים את הדבר ההגיוני והצודק שאפשר לעשות: אין עבירת הפרת אמונים אלא אם כן נמצא פגם אישי בחשוד שניתן לבסס עליו הוכחה לכוונה פלילית. פגם כזה קיים כאשר אפשר להוכיח כי הנאשם פעל ביודעין כדי להעשיר את עצמו או את מפלגתו, תוך כדי מעילה בשליחותו הציבורית, או שהיה שותף ביודעין למעשים פליליים אחרים וכיוצא באלה מקרים.

כדברי בית המשפט העליון, בפרשה אחרת שבה זוכה ראש עיריית אילת מאותה עבירה: "ביסוד העבירה של הפרת אמונים עומדת המחשבה הפלילית, על פיה נדרשת מודעות בפועל לכך כי הופרו אמונים על ידי עובד ציבור וכי המעשה פוגע בציבור".

במקרה של שטרית לא רק שאלמנטים אלה לא הוכחו, אלא הם הופרכו בעליל כאשר הוכח שלא קיבל בחזרה כספים שהיו מגיעים לו כאשר דרש התחשבנות על הוצאותיו הפרטיות. משום כך לא היה מקום להעמידו לדין - אף שהוא עצמו ויתר על שימוע וביקש שיסירו את חסינותו.

במקרים אחרים אסור שהפרקליטות תירתע מהעמדה לדין. כאן נעוצה סכנה: במשך שנים היתה קיימת נטייה להטיל על בית המשפט את האחריות לבדיקת חשדות בכל הנוגע לאנשי ציבור. נטייה זו נבעה גם מביקורת עיתונאית על אי-העמדה לדין וגם מהעובדה - פרובלמטית כשלעצמה - שבג"ץ התערב עד כה רק בכיוון אחד: חיוב היועץ המשפטי להעמיד חשוד לדין ואי-חיוב היועץ המשפטי שלא להעמיד אדם לדין.

בנסיבות כאלה, הנטייה הטבעית של תובעים ופרקליטים היתה להביא לפני בית המשפט את חומר הראיות ו"שיחליט בית המשפט". נוהג זה התעלם מחובת הפרקליטות לשקול בעצמה את סיכויי ההרשעה ולא נתן דעתו על כך שהעמדה לדין כמוה כחצי הרשעה.

עתה, כאמור, קיימת סכנה הפוכה: הפרקליטות לא תעמיד לדין ותמתין להכרעת בג"ץ בעתירות ציבוריות של עמותות שונות. שתי העמדות פסולות. מי שמחליט על העמדה לדין בישראל מוטלת עליו אחריות מיוחדת: בישראל, בניגוד למקובל במדינות המתקדמות, בוטלה החקירה המוקדמת ואין כל חיץ משפטי בין התובע לבין אישומו של אדם בעבירות חמורות: אין "גרנד ג'ורי", כמו זה שעליו אנו קוראים יום-יום בעניינו של קלינטון, אין שופט חוקר, אין כלום.

בנסיבות אלה תפקיד התובע הופך להיות תפקיד מעין שיפוטי. הוא עצמו צריך להיות גם תובע, גם מסנן משפטי; משום כך הוא זקוק לשתי תכונות בסיסיות - שיקול דעת ואומץ לב. שיקול דעת, כדי להחליט אם מוצדקת ההעמדה לדין ואם יש סיכוי סביר להרשעה; אומץ לב - כדי להתנער מכל לחץ חיצוני מכאן ומכאן: פוליטי ותקשורתי כאחד.

אם כך ננהג, אם העבירה של מרמה והפרת אמונים תוגדר כראוי, אפשר יהיה להשלימה על ידי יצירת עבירה משמעתית מתאימה שתהיה ישימה בכל אותם מקרים שבהם יש התנהגות לא תקינה שאינה מגעת עד כדי עבירה פלילית. כך נגיע לאיזון הנכון: עובדי ציבור נושאים באחריות מלאה כלפי הציבור, כדי שלא יעשו שליחותם פלסתר ועקרונות המשפט הפלילי יישמרו.