x
איך איבדתי את אשכנזיותי Print E-mail

ישראל היום, 4.9.2013

הפעימה הראשונה החלה כאשר נישאתי לבת למשפחה ספרדית ותיקה, אשר אינה מייצגת את הבעיה המזרחית כפי שהוצגה בערוץ 10, בסדרתו המאלפת של אמנון לוי. בני העליות ההמוניות של שנות ה־50 וה־60, יוצאי המעברות, האוהלים והפחונים, אינם מיוצגים בה. משפחה זו נמצאת בצמרת החברה, ואף על פי כן באמצעות משפחתי החדשה התוודעתי למציאות שלא הכרתי. לפני הנישואים עשינו רעייתי ואני סיבוב היכרות בשלוחותיה הענפות של המשפחה. כך, לראשונה, נתקלתי בשמות לא מוכרים. שמות בצרפתית: היגט, אנרייט ומרגריט וכן איזאק, מוריס וז'אקוב; במקרה אחד, רובר, בן דוד של רעייתי, שלו היתה בת זוג צרפתייה ושמה כריסטיאן(!) אחר כך באו השמות בערבית: ג'אמילה, סולטנה, ואפילו פרחה וגם מוסא ועבדאללה (שלתדהמתי גיליתי שמשמעותו עובדיה).
לא היה זה רק עניין של שמות. גדלתי בבית שבו כלל הברזל היה שלא מפגינים רגשות בפומבי, ושמצוות האיפוק היא ראשונה במעלה. והנה, בסיבוב ההיכרות הזה הייתי מטרה לנשיקות, על לחי ימין ועל לחי שמאל, של אנשים שלא הכרתי, ושחיבקו אותי ולא הירפו מחיבוקיהם עד שנפרדנו במטר נוסף של נשיקות. בתחילה נרתעתי מנוהג זה, ששבר את כללי חינוכי, אך כשהושלם הסיבוב, התחלתי להרגיש נוח במפגן זה של חיבה ושל קירבה. לאט לאט הכרתי תרבות חדשה. למדתי כמה ביטויים בלדינו - "אוז'וס מיוס" (עיניים שלי), ו"גרון דה קמפנה" (קול של פעמון); ונודע לי שסבה של אשתי היה "שאער משהור" - משורר ידוע שכתב בערבית. 
 
באותה עת הכרתי באמצעות הדה בושס, חברת מערכת "הארץ" שחסרה לי מאוד, את ז'קלין כהנוב, סופרת ואינטלקטואלית שעלתה ארצה ממצרים. מאמריה של כהנוב קיעקעו את עולם המושגים הנפשיים של ישראלים רבים. היא תיארה בצבעים חיוניים וחיוביים את התרבות הלבנטינית העשירה, את התרבות הפרובינציאלית שבה גדלנו, באמצעות רעיונות רב־תרבותיים השאובים ממצרים הישנה, הקוסמופוליטית, הסובלנית, שבה גדלה וחונכה - מצרים שמאז הלכה לעולמה. כל המגעים החדשים האלה - כולל הימים הנוראים בבית הכנסת הספרדי הוותיק אוהל מועד - שינו את הווייתי ואת הכרתי. משהו בתוכי התבקע; האשכנזיות החלה נסדקת.
 
מציאות של פערים
ב־1993 מצאתי עצמי מכהן כשר החינוך. ידעתי כמובן על הפערים החברתיים והעדתיים בקרבנו, והייתי מודע למרחק העצום בהישגים הלימודיים הקיימים בין המרכז לפריפריה ובין צפון תל אביב לדרומה, אך כשר ממונה גיליתי שכל שידעתי מתגמד נוכח מציאות קשה של פערים מפחידים בהישגים לימודיים, בשיעור מקבלי תעודת הבגרות ובשיעור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. נדהמתי גם משתיקת השמאל הישראלי נוכח מצוקה זו, והחלטתי שעיקר מאמציי יתרכז בניסיון לצמצם פערים אלה. עשיתי זאת בעזרה מלמעלה של יצחק רבין ושל בייגה שוחט, ובאמצעות כישוריהם של המנכ"ל, שמשון שושני, של בכירי המשרד ושל עוזריי המסורים. ניגשנו למלאכה קשה זו בעזרת תוכניות מיוחדות להגדלת שיעור מקבלי תעודת הבגרות בקרב השכבות החלשות, וזכיתי במה ששרים מעטים זוכים בו, דהיינו עלייה דרמטית בשיעור מקבלי הבגרות. ב־1992 שיעור זה עמד על 31.5% והוא עלה ל־37.9% ב־1995. העלייה הגדולה בשיעור זה היתה בערי הפיתוח. אגב, במבצע זה התוודעתי לפעילים מזרחים, ונוכחתי שוב לדעת שהשסע בחברה הישראלית גורם לא רק לאי־צדק משווע, אלא גם לבזבוז משאבים אנושיים ברוכי כישרון. הביטוי התלמודי "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים, דף פ"א) קיבל משמעות אקטואלית. הסדק בזהות האשכנזית התרחב. 
 
החמור ביותר היה עניין האוניברסיטאות. שיעור הסטודנטים ממוצא מזרחי היה בגדר של טעות סטטיסטית. גרוע מכל; בעשור שקדם לתחילת כהונתי, ולמרות הביקושים הגוברים להשכלה גבוהה, צימצמו האוניברסיטאות את היצע המקומות הפנויים. חלק ממדיניות זו נבע מנימוק תקציבי, אך לא היה אפשר לסלוח לאוניברסיטאות על התעלמותן מהבעיה החברתית שנוצרה עקב סגירת שערים זו ועל התנגדותן לפתיחת מוסדות חדשים להשכלה גבוהה. התוצאה היתה שמי שלא התקבל לאוניברסיטה בישראל והיה עשיר, נסע ללמוד בחו"ל, ומי שלא היה עשיר - כמו רובם של המזרחים - נותר ללא אפשרות לרכוש השכלה, וכך לנוע במעלה הסולם החברתי־כלכלי. החלטתי על מדיניות של פתיחת שערים באמצעות מכללות אקדמיות ברחבי הארץ, לרבות בפריפריה, ובתוך זמן קצר החל מספר הסטודנטים לגדול בהתמדה. 
 
ב־1990 למדו במוסדות להשכלה גבוהה 75,487; ב־1994 עלה מספרם ל־122,835, והשנה הגיע מספרם ל־300,805, חציים במכללות. אין צורך לומר שחלק ניכר של תוספת זו כלל את בני השכבות החלשות, ששיעור המזרחים בהן גבוה ביותר. פתיחת שערים זו לוותה בקינה מטעם גדוד מגיני האליטות, בטענה שזו היתה כרוכה בהורדת סף המתקבלים ללימודים גבוהים ושהיא פוגעת בהישגים האקדמיים של ישראל. הטענה הראשונה נכונה בעיקרה; הרחבת בסיס ההשכלה הגבוהה כרוכה בכל מקום ברף כניסה נמוך יותר, אך טענה זו נכונה גם לגבי מערכת החינוך, ואינה קבילה בשום חברה דמוקרטית־ליברלית. הטענה השנייה פשוט אינה נכונה עובדתית.
 
בכהונתי כשר חינוך התחלתי להבין שחוץ מבעיית הפערים, יש גם רגישות מוצדקת לגבי הזהות המזרחית ומעמדה בחברה, ושבתי הספר אינם כוללים את מורשת יהודי המזרח בלימודיהם. החלטתי על צעד רדיקלי למרות התנגדות חלק משרי הממשלה: הסכמתי ליוזמתם של פעילים חברתיים להקים בתי ספר תיכוניים במסגרת "קדמה", שתכליתם היתה כפולה: להעלות את שיעור מקבלי הבגרות מקרב אוכלוסיות חלשות־מזרחיות, ובנוסף להדגיש את הזהות המסורתית והמורשת של יהדות המזרח. התניתי הקמה זו אך ורק בהסכמת הרשות המקומית, שכן זוהי היתה השקפת עולמי - אין חינוך ללא השתתפות השלטון המקומי.
 
בסופו של דבר שני בתי ספר - בשכונת התקווה ובקריית מלאכי - נסגרו בשל חילוקי דעות עזים עם הרשות המקומית. בית ספר "קדמה" בקטמונים בירושלים הצליח בשנותיו הראשונות והניב תוצאות מרשימות ביותר בהישגי התלמידים. אכן ,"קדמה" כרשת חינוכית לא הצליחה, אך היתה חשיבות לעצם העובדה ששר החינוך, על דעת ראש הממשלה, מכיר בכך שיש בעיה של זהות מזרחית ושיש למצוא דרך להתמודד עם בעיה זו.
 
בשל כל חילוקי הדעות שהתגלעו סביב יוזמותיי השונות, הרגשתי פחות ופחות הזדהות עם האליטות האשכנזיות שהתעלמו שנים רבות מהמצוקה החברתית שמדיניותן הולידה, והזדהיתי יותר עם אלה שלא הצליחו להגיע למגדל השן הלבן של האוניברסיטאות.
 
חזרה לאקדמיה
מקץ 25 שנים בכנסת ובממשלה, חזרתי להוראה באקדמיה והבינותי כי למרות רפורמת המכללות הגדולה, נותרו בעיות קשות. הכרתי את ד"ר יפעת ביטון, והתרשמתי גם מכישוריה המשפטיים וגם ממחויבותה החברתית. היא הביאה בפניי נתונים מדהימים על הרכב הסגל במוסדות האקדמיים: 9% מזרחים בכל החוגים, 3% בפקולטות למשפטים. ייצוג נמוך זה עמד בניגוד משווע לניסיוני האישי ולייצוג הגבוה יותר של מזרחים בעולם העסקים, הצבא והפוליטיקה. 
 
משהו כאן לא הסתדר במוחי. ייתכן שהחלק הזעום של המזרחים בסגל האקדמי נובע פשוט מפיגור בלוח הזמנים, והוא פרי באושיה של מדיניות סגירת השערים של האוניברסיטאות בשנות ה־70 וה־80. אם זה נכון, יבוא העניין על תיקונו כאשר הבוגרים המזרחים של מדיניות פתיחת השערים יעפילו במעלה הסולם האקדמי. אך ייתכן גם שיש משהו עמוק יותר וקיימת כאן, כמו במקרה של שוויון זכויות לנשים, תקרת זכוכית. אם זה נכון, איני רוצה להיות חלק מתקרה זו. איני שייך לגדוד מגיני האליטות. כך, גם בפעימה השלישית התרחקתי מרחק נוסף מזהותי האשכנזית. איבדתי סופית את זהותי האשכנזית ונותרתי יהודי־ישראלי חסר זהות עדתית. כך טוב לי.
 
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2031514